היא יושבת שם למטה, בנדנדה הזאת ממנה נפלה לא מזמן, משעינה
רגליה על החול הקר ונזכרת.
מצמידה קצות אצבעותיה לקרקע ונשענת אחורה, מתחממת מעט ולפתע,
כאילו לא צפתה שזה יקרה, גופה נע קדימה וראשה מתמלא ערפילים.
היא חושבת עליו, ועליה. גופה חוזר חזרה לקרקע, נגיעה קלה בין
אצבעות לגרגירים, היא תוהה אם טוב לו.
ראשה נשמט אחורה, היא מתייצבת. היא בוהה במגלשה אך רואה אותה.
היא מנסה חזק להפסיק לחשוב, שואבת את כל האנרגיה שלה לפעולה
אחת בלתי אפשרית: להפסיק לחשוב, לסלק את התמונות מהראש הסחרחר
שלה.
היא עוצמת את העיניים חזק, לופתת את הברזל הקר בשתי ידיה
ומצמידה כף רגלה לחול. כל פינה מכוסה, הרגל קצת טובעת, אבל
הראש - בשלו.
היא רואה את עצמה שם, שוב, בפתח הדלת, מקווה לפתוח אותה ולנחות
לתוך הבית החם, החיבוק לו חיכתה חודשים כה רבים.
הידית מורדת, אפה שואב את כל הריח המוכר, עיניה מתמקדות בידוע,
במעיל עור השחור שתלוי בכניסה, בקולר האדום הקרוע שזרוק על
השטיח הישן, ובו - ביקר לה מכל, תלוי חסר חיים על המתלה המכוער
שהיא כל כך רצתה שיזרוק.
ושוב היא נופלת לחול, נושפת-שואפת במהירות, מנסה לאחוז בשארית
כוחותיה את שנשאר שם, טחוב בין אלפי גרגירים, מחפשת אחר זכרון
אחר, מוחשי, טוב.
ולא נותר לה עוד כוח.
תמיד פחדה לקטר כי ידעה שלא לה זה. שאין שם מספיק, לא מספיק
כואב לה ואיך יש לה הזכות להתלונן כשהכול סביב כל כך רע יותר?
אבל עכשיו, היא חושבת שזה הזמן בו היא יכולה להתחיל, זה היום
שלה. לבכות בלי להתבייש, לצרוח מכאב מבלי להרגיש כפויית טובה.
שמחה קלה מעקצצת בה.
"לזה ציפית? מטורפת. הנה לך סיבה. ומה עכשיו?" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.