הטלפון צלצל פעם אחת. נבהלתי.
צלצל פעם שנייה. הידיים התחילו לרעוד לי. אסור לי להרים אותו,
חשבתי לעצמי.
צלצל פעם שלישית. לא יכולתי להישאר עוד במקום ורצתי אל המקום
שבו הוא מונח. לחצתי על "השתק". הספקתי להשתיק אותו לפני
הצלצול הרביעי. מזל שהיה לי את השכל לא לענות.
מעבר לקו יכול היה להיות כל אחד: ההורים שלי, חברה שלי, העורך
דין שלי, הגננת ואפילו הרופא שלי. זה מה שחסר לי עכשיו. שאמא
תספר לי שאבא לא מרגיש טוב, שהעו"ד יגיד לי שיש בעיה עם הטפסים
שהגשתי לו באותו הבוקר, שהגננת תספר לי שאורי שלי מגלה בעיות
חברתיות ושהרופא יתקשר לדבר איתי על הבדיקות. עצם זה שהוא
מתקשר זה כבר סימן לרעות. הכי גרוע אבל, זה במידה וזו טעות
במספר. מספיק שמטורף אחד יתקשר אלי בטעות ויראה שאני לבד בבית
בלילה, הלך עליי.
אוף... כואבת לי הבטן, קשה לי לנשום... כל המחשבה הזאת על
הטלפון המסכן הורסת לי את הבריאות!
איזה טיפשה אני! הייתי צריכה לענות... אולי זה היה הרופא והוא
היה יכול לעזור לי עם הכאב בטן הזה. אולי בעצם זו היתה אמא
שמספרת לי שהם סוף סוף זכו בלוטו. ואולי הגננת היתה משבחת את
אורי והעו"ד היה זורק איזו מילה טובה.
אני חייבת להחזיר את הטלפון, אולי הם יתקשרו שוב. ביטלתי את
מצב ה"השתק". התיישבתי על הכורסה. עברו 5 דקות. למה אני מחכה?
שאלתי את עצמי. למה אני לא מזיזה עניינים? נגשתי לטלפון
וחייגתי עקוב אחרי. עכשיו אני אדע מי צלצל ולמה.
פתאום מהכורסה צלצל הפלאפון שלי. איזה קטע חשבתי לעצמי, בטח
אותו בן אדם החליט לתפוס אותי בנייד. ניתקתי את הטלפון ורצתי
לענות לנייד. לצערי לא הספקתי. לפחות אני יכולה אבל לראות מי
זה היה. נכנסתי לתפריט שיחות שלא נענו וראיתי שיחה 1 שלא נענתה
מהבית. אמנם לקח לי 5 שניות להבין, אבל בסוף הבנתי.

זה בסדר, זו לא פעם ראשונה שאני מתקשרת לעצמי. אני עושה את זה
כדי לא להרגיש לבד... מאוד מפחיד אותי להיות לבד