בטינה ריימס, קורנליה פארקר ודורותיאה טאנינג יושבות בסלואו
משה, נחלאות, בסוף יום ארוך ומורידות דרינקים. בטינה לוגמת
מהמרטיני ואומרת:
"היה לי חלום ובו כל שיכולתי להיות
הייתי. דוגמנית
עיתונאית, יזמת
צלמת, יכולתי לעשות את ה...
רואה את הפלקטים שם על הקיר?
את זה"
כפרובוקטורית התחככתי בין קירות המסדרון הלבנים
ואלה שתקו לכבודי. שתיקתם אותתה לי להמשיך.
כן, כן.
הייתי על רצפת הספרייה, מעלעל בקטלוגים. זוגות סנדלים חלפו
מתחת למדפים. גבוה מעליהן, התעופפו המילים. דיוקנאות של מעצבים
זקנים ריחפו מתוך הדפים, אחריהם צפו ועלו הלוגואים, כמו צללים.
האנשים שפעם היו תלויים במסדרונות למטה, רודפים היום את
הספרייה
ואני, שיכולתי לשלוף כל דבר שבעולם, בחרתי בספר הרפאים.
שיחות מוטיבציה מעולם האמת.
לידי ישבה קרן,
גם היא נעלה סנדלים
(הכפכפים שלי שכבו בצד)
וניסינו לבנות הרצאה
על הטיפוגרף השוייצרי
וולפגנג ויינגרט.
אחר כך שתינו בירה
ועלינו על פודיום מול הכיתה
מאחורינו כמה ניסיונות כושלים
לפנינו מסדרון ארוך של דיוקנאות סלבריטאים ערומים
עתיד מבטיח.
קורנליה פארקר, דורותיאה טאנינג ובטינה ריימס יושבות לדרינק של
צהריים בשדרות אונטר דן-לינדן, ברלין ומדברות על סדר היום.
קורנליה גומעת את השנאפס ואומרת: "בסדר.
אז למדתי באקדמיה לאמנות ועיצוב גלאוצ'סטרשיר
ועשיתי תואר שני באוניברסיטת רידינג
דוקטורט לשם כבוד מאוניברסיטות וולוורהאמפטון
הייתי מועמדת לפרס טרנר
וכבר הספיקותי לעמוד במסדרונות הלבנים
ואלה הקשיבו לכבודי. הקשבתם סימנה שהכל בסדר.
ועכשיו?"
היא המשיכה לומר שבעבודתה היא רואה את הפוטנציאל שבחומר, אפילו
כשנדמה שהוא מוצה.
וואו, כל כך נכון.
זה קרה לילה אחד, בדרך הביתה, שקיבלתי את ההחלטה. הייתי באמצעו
של סמסטר קשה, קבור בסקיצות מיוזעות, כשאמרתי לעצמי: "בסדר.
אהיה טיפוגרף." באחת עשרה בלילה, באמצע הרחוב, עם תיקייה חצי
ריקה מדלדלת, ידעתי. למחרת כבר הגעתי ללימודים בחולצה מכופתרת.
בעיניי זה היה הצעד הראשון. כמה חודשים מאוחר יותר, יצאתי אל
חבורת המעשנים, רובצי חדר-המדרגות. לבשתי סוודר אדום, נעלי
ספורט מרופטות, על פניי צמחו זיפים בני שבוע. מתחת לסוודר בצבץ
לו צווארון אוף-וויט מחודד. שירלי שקלטה אותי בדרכה למכונה,
צייצה: "נכון שאנדי נראה מה-זה כמו מעצב?"
נדמה לי ששם התחילו הצרות.
למחרת כבר הגעתי בטי-שירט
ואפילו אם זו תהיה חייבת להיות אותה החולצה
לשלשת השנים הבאות,
לא הייתי נוגע יותר בחולצה מכופתרת
אלא שזרע הפורענות כבר ננטע.
או כמו שחברי יורד-הים אומר:
"לא צריך לטפס על התורן
כדי לראות את הפיראטים", או:
"מרוב פיפי לא רואים את הים", או:
"הכל חרא חוץ מפיפי" או שמשהו
לא כשר ואפילו אם כן, עדיין מסריח
לא כמו דג, למרות שכן מהראש
לא בדיוק החולצה שלא כובסה שנים,
אלה כתמי השימוש שנשארים על הצווארון
זו הסטירה שלא היתה צריכה לגעת כדי לצלצל.
כבר בשנה השנייה ידעתי
מי צופן הבטחה ומי יהיה לנצח בנאלי.
הייתי משוכנע כל כך, שכשגיליתי שלא רשמו אותי לקורס הפופולרי
ביותר במחלקה, קורס שהיה ידוע לכל שההרשמות אליו נעשות על בסיס
הציונים ואני רשמתי בעדיפות שלישית, הקמתי מהומה מינורית.
"אני לא מבין למה אנשים שהיו גרועים במקצוע קיבלו את הקורס
הזה,
כמו למשל...
או...
ואני, שהייתי טוב..." אמרתי למנהלת הקרקס.
מן הסתם, מיד תוייגתי כקנאי ממורמר, מחרחר-ריב לא מפרגן. כך
לפחות פירשתי את מבטיהם הרצחניים של שאר הסטודנטים. זה היה
האות השני לבוא הרעה. האות השלישי הופיע בחופשת הקיץ, בצורת
הכשלון שלי להגיש עבודה לאותו קורס פופולרי, שזכיתי להרשם
אליו. כמו חוטים פרומים מחולצה מכופתרת, שלושת האותות נשארו
תלויים באוויר כמו שיירי מחסן לאחר פיצוץ מבוקר.
הימנעות המיצוי.
דורותיאה טאנינג, בטינה ריימס וקורנליה פארקר יושבות ולוגמות
להן את שעות הבוקר מול הקיוסק של סמיר, ביפו.
דורותיאה מרוקנת את הג'ק דניאלס.
היא אומרת: "שלום
אני דורותיאה טאנינג.
אני ציירתי את "מוזיקת לילה זעירה"
(מאוחר יותר עזבתי את הסוריאליזם לטובת ההפשטה, אבל זה היה
עדיין בתוך הסגנון ועדיין קונספטואלי ועדיין מהמם ומה אתם
מתערבים בכלל) ובציור מסדרון רדוף פנטזיות ילדות. אני גנבתי
ממוצארט. העזתי והתקבלתי. שלום. אני יודעת מה פירוש המסדרון
ומה החמנייה עושה שם ומה אירוני כל כך בבחירת השם, הו כן.
האם אתם לא קולטים את כל אלה?
אני:
האזתי והתקבלתי
הזעתי והעזתי
טיפסתי והתבצללתי
התפלפלתי והתברברתי
התחלתי להתפללתי:
קבלו אותי, קבלו אותי!
צבעתי את הקירות בלבן ואלה נענו לקריאותיי לאמור:
שלום."
מילים כדורבנות.
לפני כחודשיים, הייתי אמור לתלות את עבודת הגמר שלי על הקירות
ההם. הקיר הספציפי שלי כבר לא היה לבן - רוחות-רפאים-עברו
נעצו, הדביקו, מרחו ושפכו עליו את חמתם, היה זה תפקידי לעשות
אותו לבן.
מאוחר יותר עמדתי שם מול מעשה ידיי ודיברתי בשקט
ואז דיברו הקירות
מאוחר עוד יותר, החליט רס"ל הטקסים
שהצבעוניות
אינה מסתדרת
עם רמת החומציות
שבעפעפיו המפרפרים
או זווית הנהמה של שפתיו
והחליט להעביר אותי לקומת הביניים
כמו ימי הביניים, רק בלי הפומביות
שבהשפלה
בסוף המסדרון,
בתוך המגירה.
כששכחו לעשות לי כרטיסי ביקור כבר הבנתי את הרמז.
היה עדיף אולי, לעמוד בזמנים.
קול הצבר הרהוט שלו הדהד בקומה למטה, מכריז על הגעתו. משה אגסי
(מושון, כפי שהוא מכונה אצלנו) הוא אדריכל, עובד החברה לשעבר
ואחד מהוגיו המקוריים של הקונספט למוזיאון וולטר רתנאו,
שבויימר. חולצה שחורה צמודה תחובה במכנסיו ומוחזקת בחגורה עבה
ובלורית מתולתלת ענקית נפולה על העורף. כברכת שלום למירב ממרכז
רתנאו לחקר הדמוקרטיה, הוא מחבק ומצמיד לה נשיקה דרמטית למצח,
כמו חבר ותיק. גבר-גבר, עם רגישות סופרסייז ומילים לועזיות
מוכנות לשליפה ברדי-מייד. המניפסט שכתב לפרוייקט המוזיאון הולך
משהו כמו: "כן וולטר, חלפו כבר שתיים-עשרה שנה ומה השתנה, הו
וולטר, ועדות חקירה..."
מושון אוהב גם להתקשר אלי אישית עם שאלות על מצב הגרפיקה.
כשאני עומד מולו ומעדכן הוא מהנהן נמרצות. על כל בדיחה סחוטה
שלי הוא משפריץ את צחוקו החזק. "אתה ואני בסדר, אחשלי" הוא
כאילו אומר. "אנחנו הרי קולגות, יא?" הוא לעולם לא יגיד, למשל,
שכדאי לי לתקתק את העניינים ומהר, אחרת זה יהיה התחת שלי.
שזמני הולך ואוזל כמו התחלפות התמונות במוזיאון. זה דוגרי מדי
בשבילו והוא, הוא יותר טיפוס שעוקב בזווית העין. אם מושון היה
קצת יותר מזוייף, הוא היה הצללות הפוטושופ שאני שולח לדפוס מדי
שבוע. אם הוא היה קצת פחות יומרני, הוא היה מודעת דרושים
ל-"תותחי עיצוב" במקומון רשל"צ.
לגרפיקאית האחרת במפעל יש ברפרטואר, בנוסף ללימודי קולאז' גם
קורס אסטרולוגיה. יום אחד שמעתי אותה אומרת שבזמן האחרון
"מרקיורי ברטרו". אני בכלל לא מבין למה התפרצתי עליה.
בתור המעצבת הגרפית הראשית,
חברתו האישית של הבוס
מכורח תפקידה להיות רגישה
לנטיות האפנתיות של כוכב הלכת
המונח ממש על קצה שולחן החיתוך
המבצר האחרון לפני החור השחור
העבודה שלי היא לנתק אותיות לפני חיתוכן בלייזר. ניתוק אותיות
זה כשיש אות בעלת חלל פנימי סגור (כמו האות ס') ויוצרים "גשר"
בין הפנים והחוץ, כדי שהחלל הפנימי לא ייפול החוצה. הרי אות
חתוכה מתוך לוח היא בפועל לא קיימת, מה שרואים זה החומר
שמסביב, המתפקד כחלל הנגטיבי. או משהו כזה.
בויכוח אחר שלנו מרקיורי אומרת:
"אנדי אתה יודע, תמונות זה גם מידע!"
ומוסר הוא רק דג וצדק הוא רק כוכב וקשה זה בלחם וכדומה. אני
יודע.
אז מה שצריך לשאול זה מה הטעם בכלל
כשאחד נרצח, השני הוא צמח
ואני יושב ועורך רישומי מעקב
שבע המלחמות הרזות שחלפו
שבע המלחמות השמנות מחכות
למוזיאון הבא. בינתיים בוחרים תמונות:
כאן הוא על מדים וכאן הוא בשורטס עם הנכדים
כאן הוא בכיכר
וכאן הוא לא
כאן הוא הפסיק
וכאן אני מתחיל.
הנוער והנרות
התפקיד שלי זה
לרטש את הנוער
ולשכפל את הנרות.
וכאן אני והוא
וכאן השאלות
האם זה זה?
ואיך בדיוק קרה
שזה הפך זה
ואלהים
למה.
שבע מאות שנות גלות על חצי האי קרים
שבעים שנות סוציאליזם
ושלש מאות שישים וחמישה ימים בפמגוסטה
(כפול שבע = תוקף כרטיס הסטודנט שלי)
ובעוד ארבעה ימים אהיה בן עשרים ושבע
ואלהים אדירים, האם כל זה מסתכם
בזה?
וכאן אני בעוד שנה
מעצב גרפי בחברת אדריכלים
רופא שיניים באבו כביר
שרת בשירותיי הטיטאניק
מתרגם את ספר הבישול של הפוטושופ
בין שבטי הקניבלים, כותב מכתב לשלושת הפקאציות
שתבואנה מהר כי אני נחנק
ויחד איתי, הזיכרון של אותו הלילה עם התיקייה
וכשזה יילך, מרקיורי יהיה בכזה רטרו
שלא נגמר.
כך או כך, אומרים שההשראה באה תוך כדי עבודה
וכבר שני כרטיסי סטודנט שהפקציות מפזרות עלי
אפר קסמים מהפומיות שלהן במרומים
ואולי זה הכי קרוב שאפשר להגיע ליצירי המסדרון
לפני שלוקחים מקום ליד פרומתיאוס, פותחים את הבטן
ונותנים לביצועיסטים של רתנאו לנשנש בלב הגשטאלט.
ישבתי בספרייה, שנה לאחר ושנה לפני, ניסיתי לחפש אוויר למאה
המטרים האחרונים (זה למטה, ליד ספרי ה-"כיצד להתעשר כמעצב
גרפי"), כשפגשתי את אלי. הוא מספר לי שגילה טיפוגרף חדש,
פוסטמודרניסט, אוטודידקט ואקספרימנטליסט מטורף, בשם וולפגנג
ויינגרט. אלי אומר שבזכותו הוא הבין את ליבו של המקצוע - תמיד
לחפש את ה... אממ... לקחת דברים ול... לחפש עניין ב... גם
כשנדמה ש...
אתה מבין?
שהיכולות כבר מוצו, כמו שקורנליה אומרת.
הוא מבקש ממני למלא את חללים בקיוקוו ואני מחייך חיוך עצוב.
אלי הוא בשנה ג'.
רוח העבר
רוח הפוטנציאל
ורוח הווה
יושבות בבית הקפה בהקפה השביעית של הפורגטוריום.
העבר אומרת שככה.
חלק כדאי אולי, לזכור.
הפוטנציאל אומרת שככה
וככה יכול היה להיות.
אם היה נעשה ככה.
ההווה כבר לא אומרת.
רק סוטרת לעצמה שוב
עולה על אוטובוס למקום המפגש
הזונה הרומנייה אומרת לה:
השניים האחרים לא שילמו
רק זיינו
אז החשבון נופל עלייך
אתם ממילא אותה אישיות מפוצלת,
רוח קודש שכמוך
בדיוק אז, צייטגייסט, שישבה בשקט כל אותו הזמן,
מניחה את הוודקה-טוניק על הבר ואומרת:
אהה, תראו...
אני הייתי מזיזה את זה טיפה ימינה...
אולי מרווחת קצת...
עוד קצת... זהו, ככה!
תדפיסי את זה!
תדפיס את זה,
פנינה טיפוגרפית שכמוך.
X
ישבתי ליד יעלי בשיעור "בין צורה לחוסר צורה" וכל כמה דקות,
זרקתי מבט אל החזה הקטן שלה. יעלי מצידה שלחה ידיים. המרצה
דיבר על קורנליה, בטינה ודורותיאה אבל יעלי התרכזה יותר במרצה.
אני קרעתי פיסת נייר וציירתי ארט דיירקטור עומד במשרד שלו
מופשל-מכנסיים ומאונן מול כפולה של מגזין אופנה. למטה חתמתי:
"ליעלי השווה, באהבה מאנדי". יעלי לקחה את הציור וצבעה בטושים.
החולצה המכופתרת, שנשארה כל הזמן על איש הארט, קושטה בפרחוניות
וורדרדה. הזין הקטן שלו נצבע בסגול כהה. אדים כחולים הצטברו על
עדשות משקפיו. למטה היא חתמה: "לך תזדיין, אנדיש. מיעלי".
פעם למילים "כוס" ו"זין" היה מקום של כבוד בטקסטים גבוהים,
מאלה שכוללים בתוכם את המילה "מניפסט". פעם אלה היו מילים עם
הדרה קונספטואלית. היום הן קיבלו מעין משקל תרבותי טעון אשמה.
כבר לא סתם מילים יפות, אלא קודים סודיים בעלי הסכמה כללית ולא
מדוברת, כמו הבטחות שווא בנאום פריימריז. סיסמאות-מעבר לשגרת
היומיום, אולי. כמו שהיום אני לא מצייר יותר דברים כאלה, רק
חושב עליהם ומצחקק לעצמי ואנשים לא שואלים.
כששאלתי את יעלי מה היא מתכננת לעשות לפרוייקט-גמר, היא אמרה
"חדר-כוס". מה שזה היה בעצם, זה חדר וורוד, עמוס בדימויים
סוריאליסטיים: שדרות ורודות של ספרים, בלי הבפנוכו, וילון ורוד
אסוף בחגורה ורודה, סוס-עץ ורוד ועוד מיני מניפסטים כאלה.
הפרוייקט הוגש בהצלחה במחלקה לתקשורת חזותית ויעלי עברה לעבוד
במשרד פרסום מוביל, כארט דיירקטורית. אני, את העבודה שלי לא
הגשתי באותה שנה, וכעבור חדשיים נחתתי ישר כאן ממש בזמן להתחיל
"לנתק" אותיות. אז מעניין אותי לחשוב, מצבו של מי פחות טוב.
לפתע נוחתת כף ידה של יעלי על הירך שלי ומעירה אותי מהחלום
בהקיץ. המרצה של "חוסר צורה" עדיין מדבר ואצבעותיה של יעלי
לופתות חזק, כמעט חודרות לבשר. אני רוצה לקפוץ ולתת צווחה נשית
איומה, אבל מתאפק. בכל זאת, פדיחה, אז אני נושך את הלשון. נראה
שהכל היה חלום וכל הזמן ישבתי כאן לצד יעלי, בשיעור על חוסר
צורות. זהו המקום (או חוסר המקום) שבו הייתי אמור להיות מאז
ומעולם, לעולם לא להמשיך אל הצורה המנוונת של מושון מרובה
הלשונות ומרקיורי ברטרו. אל "החיים האמיתיים" (כמו שהרבה
סטודנטים מתייחסים אליהם). להישאר לנצח עם בטינה, קורנליה
ודורוטיאה ולעולם לא להמשיך אל מקום שהוא עוד כמה חודשים
בעתיד, מקום שבו אני עתיד לתרגל נשיכות לשון על אמת ולעולם לא
להצטרך להתגעגע לדברים שלא היו מעולם.
X
(תודה לאלעד פאלק, שלמען ההגינות, מרבית עבודת הצביעה של
הקירות נעשתה על ידו) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.