אני עדיין מחכה ליום בו אגלה שדמיינתי הכל... שדמיינתי אותך.
ליום בו יגידו לי שהכל היה פרי דמיוני המאוד מאוד פרוע.
שלא היית ולא נבראת, לא מחוץ לראשי. וכל השיחות, והתמונות,
והמפגשים והרגשות, הכל הזיה אחת גדולה.

ודווקא אז, ביום הלא שפוי ההוא, הכל יראה הרבה יותר נורמלי. כי
הרי, איך יתכן שאתה אמיתי? שהכל באמת קרה? שהשיחות באמת
התקיימו?

נכון, הראיתי אותך להמון אנשים, ואפילו השמעתי אותך לחלקם...
או שאולי לא? אולי גם את זה דמיינתי?

אני עדיין מחכה ליום בו אגלה שדמיינתי הכל... שדמיינתי אותך.
אז אגלה שהתמכרתי לעצמי, לדמיון שלי, לפנטזיה רחוקה ובלתי
מציאותית.

אז, אהיה שלמה ומאושרת. אז, אדע שמצאתי את אשר חיפשתי, את
ההגיון שבקשר הלא בריא שלנו. אז, אצליח להבין את כל המעשים
הכ"כ לא ברורים שלך, את המילים שבררת בקפידה כ"כ גבוהה, שכל
מילה השאירה אחריה אפטר שוק רציני.

אני עדיין מחכה ליום בו אגלה שדמיינתי הכל.. שדמיינתי אותך.
היום שזה יקרה, יהיה יום משמעותי בשבילי. יום מעצב, יום חשוב.
יהיה זה היום בו אאשפז את עצמי על שחייתי בעולם משלי במשך יותר
משנה.

או שאולי אני כבר מאושפזת, אבל לא מודעת לזה? אולי העולם שלי
הומצא בגלל היותי מאושפזת? אולי אתה הומצאת בגלל היותי מסוממת
מתרופות הרגעה? מי יודע?

אני עדיין מחכה ליום בו אגלה שדמיינתי הכל...  שדמיינתי אותך.
אבל היום הזה לא יבוא. אתה אמיתי לגמרי, העולם הזה הוא העולם
הנכון, הדמיון וההגיון שלי בריאים לחלוטין.

איך אני יודעת? אני יודעת, כי אם היית פרי דמיוני, הייתי
ממציאה אותך בדיוק כמו שאתה עכשיו, אבל קצת אחר.

קצת מושלם יותר.