אהה, כן; חשבה לעצמה מיס פטיגרו בשקט כששאפה את ריחם המתוק של
זרי הלילך. "אקנה לי כמה לערב", אמרה למוכרת בעדינות, וזו אספה
כמה זרים שיכלה בתוך ידיה הקטנות ועטפה אותם בנייר שקוף, כאילו
מחתלת את תינוקה שלה.
מיס פטיגרו תכננה את הערב הזה עד הפרט הקטן; השולחן יסודר על
ידי שלושה משרתים, ועוד שניים ידאגו לנקות את כל הצלחות
והסכו"ם המיוחד, כאלה שמשתמשים בהם רק באירועים של הולדת תינוק
או מוות.
הפעם נולד לה נכד חדש, וכבר יומיים שאינה יכולה לעצור את
הדמעות. ביתה טוענת ומשכנעת את כל סובביה שזהו בכי של התרגשות,
אבל מיס פטיגרו יודעת אחרת. היא חוששת שהסכו"ם לא יספיק
להתנקות בזמן עד שיאלצו לפרוש שוב את המפות ולסדר את הצלחות.
כל לידה חדשה מזכירה לי שהמוות שלי כלכך קרוב, היא חושבת
לעצמה. וכבר יותר מידי ימים רצופים שהיא יושבת לבד במרפסת,
בכסא הנדנדה שבעלה אהב לשבת בו, ומעשנת בשרשרת; שתי חבילות
ביום זה לא הרבה. עד לפני חודשיים היתה מעשנת רק חבילה ביום.
זאת עד שבעלה נפטר; הוא בסך הכל רצה לתקן את הגג, צעקה אל
הרופאים כשכל נסיונות ההחייאה נכשלו. בכל זאת, הוא היה מבוגר,
וליפול את כל הקומות האלה זה סיפור לא פשוט.
והגג לא תוקן. היא העדיפה להשאיר את החורים שם במקומם, ועכשיו
הם כבר גדולים כמעט כמו החורים שנפערו בליבה.
כן, הערב יהיה מעניין, היא זרקה לאוויר, כיבתה את הסיגריה
ונכנסה חזרה לביתה.

עוד יין נמזג, האוכל גולש אל מחוץ לצלחות; הארוחה הוכרזה
כהצלחה. וכמה קרובי משפחה היו ואיחלו מזל טוב וחייכו. כולם
צחקו ושמחו בשמחת הנולד, ורק מיס פטיגרו חיכתה שכל זה יגמר,
משום שכל כך רצתה לנקות הכל ולעלות למיטתה. כל השנים האלה שחקו
אותה, וזה ניכר על פניה. מצד אחד, היא נראית כאילו החיוך לעולם
לא יורד מפניה; מצד שני, האם זה אומר שגם כשהיא עצובה איש לא
יודע?
איש איש הם עוזבים את ביתה; חלק מתעקשים לעזור בנקיונות, אך
מיד רואים את צוות המשרתים ומבינים שאין בזה צורך. היא חדלה
מלסדר ויושבת בסלון עם ביתה והתינוק. התינוק הרך והיפיפה הזה,
שעדיין לא מבין דבר ממה שקורה סביבו. הו, כמה שהיא מתגעגעת
לתמימות הזאת, לאי הוודאות, לפני שקרה כל אשר שקרה.

זהו, ביתה והתינוק עזבו; המשרתים סיימו לנקות והלכו במהירות אל
ביתם. כעת אני לבד, אמרה לעצמה מיס פטיגרו.
אחרי כמה כוסות יין הראש קצת מסתובב, לכן היא יוצאת אל המרפסת.
מדליקה סיגריה, בהרגשה שזו האחרונה. שואפת ונושפת, מרגישה איך
העשן נכנס ומנקה את כל מחשבותיה, כאילו הכל יוצא בנשיפה אחת.
הירח מלא, זרי הלילך המשומשים נזרקו לפח. האם זה אומר שאין בהם
שימוש יותר? אז הם קצת התלכלכו, אני לא זוכרת שאמרתי למשרתים
לזרוק אותם, היא תהתה לעצמה. לא משנה, כל זה לא משנה.
מיס פטיגרו מחליטה לטפס על הגג. שכן שיוצא לרגע אל המרפסת רואה
אותה ונבהל. "מה את עושה, משוגעת? הרי זה מסוכן! רדי משם!" היא
צועק אליה, אך אינה מקשיבה. מיד מזעיק את ביתה, שלא הספיקה
להתרחק יותר מידי מהאיזור. עכשיו שניהם עומדים ומביטים בדאגה
מלמטה, ומיס פטיגרו מתנדנדת על הגג. פעם היא נוטה ימינה, אל
פנים הבית, ופעם החוצה, אל עבר הרחוב. לרגע קצר היא צוחקת,
צחוק שלא נשמע ממנה כבר כמה זמן. "אני בסך הכל רוצה לתקן את
החורים שנפערו", היא צועקת לעברם.
ואז, מיס פטיגרו קופצת.

הנה היא, שם למטה בין זרי הלילך הזרוקים. גופה הרפוי מוצף דם,
והוא צובע את כל המדרכה.


26.8.08