התיישבתי על הפרקט הקריר, מול המראה, עם האולר ביד. פתחתי את
להב הסכין והורדתי מידי השמאלית את מגן הזיעה.
בעיניים נוצצות וחיוך לועג שאלתי את עצמי אם שוב חוזרים
להרגלים ישנים.
ובתנועה תיאטרלית סגרתי את הסכין ואמרתי שלא. במעט גיחוך, אני
מודה.
אז אשקע בתהומות הייאוש כי הבנתי פתאום שלנצח ארדוף אחר חלומות
שלא יתגשמו. אז אהיה שוב מעין זומבית אדישה ואסתכל על העולם
כאילו מבחוץ. אבל לשם אני לא חוזרת.


וגם כשאני נותנת לכם הצצה אל נפשי, שתוכלו לקרוא כמו ספר פתוח,
אתם מחטיאים.
ואין זה בגלל שלא אכפת לכם. אם כי לדעתי זהו אכן המצב. אתם
מחטיאים אך ורק בגלל שמעולם לא למדתם, ולעולם לא תלמדו, לקרוא
בין השורות.
בעצם... זה גם מין סוג כזה של ספר. אחד שמתחילים בהתלהבות אך
לא מסיימים אף פעם. כי הוא לא מעניין או מושך מספיק. וכי מייגע
לקרוא ספר שכתוב כולו בחידות ומשפטים קטועים.
אז מניחים את הספר על המדף ומבטיחים להמשיך בפעם אחרת.
ובינתיים הוא מעלה אבק.