אדישות מוחלטת שתופסת את מקומה של מה שהייתה אמורה להיות סערת
רגשות.
ובעודי מנסה להביט אל תוך נפשי הבנתי פתאום שהיא ריקה מרגש.
ריקנות מבורכת המעניקה סוף כל סוף את המנוחה שלה כמהתי יותר
מכל, אך עם זאת מעיקה בשל היותה לחלוטין בלתי הגיונית. וחומות
ההגנה? הן רק תחילתה של התפוררות.
במבט מבחוץ אינני נראית לעצמי כה נוראית. ולכן יש לתת לנפשי
להישאר מחוץ לגופי. החומות עוזרות לי לאבד. ולכן...
אני מאבדת את קשריי.
אני מאבדת את אופיי.
אני מאבדת את נוכחותי.
אני מאבדת את רצונותיי.
אני מאבדת את כוונותיי.
אני מאבדת את עקרונותיי.
ויותר מכל -
אני מאבדת את עצמי.
ואולי יש להגדיר מצב זה כהתאבדות נפשית.

תובנות עמוקות מידי בשביל מישהי שמרגישה שגופה ריק. שדמותה
משמשת אך ורק דמות אורחת בסיפוריהם של אחרים, לפעמים אף מבלי
להיראות באמת.
אינני מתלוננת על כך, מצב זה מתקבל בהכרת תודה.
לעופף באפטיה ולחוות את חיי מבלי להרגיש דבר באמת.
מעתה ואילך הכאב כהה.