בשיעורים לא נותנים מקום לביטוי דעה אישית- כביכול זה "מעבר
לחומר". יותר ויותר תלמידים 'נתקעים' עם רעיונות ודיונים.
סותמים לנו את הפה.
אנחנו שומעים רק כמה שהנוער של היום רדוד, שכל מה שמעניין
אותנו זה תוכניות ריאלטי וזבל- מכניסים את כולנו לתוך הכללה
המציגה נוער רדוד וחומרני.
לא נותנים להוציא חצי מילה.

בשיעורים אנחנו נדרשים לעקוב אחרי הכתבות בעברית קלוקלת- כשאת
החומר מקריאה המורה מתוך דף שהודפס מהאינטרנט.
אנחנו מוצאים את עצמנו בכל יום מחדש בשיעורים הומניים, בדיונים
שאמורים להתקיים, אבל דואגים להשתיק אותנו שוב ושוב ברגע שנתנו
למורה את "ההרמה להנחתה" שהיא הייתה צריכה. המורה רוצה להגיע
לפואנטה, והיא תאפשר דיון- כל עוד הוא משרת אותה, ולרוב, כל
עוד הוא תואם את דעתה.
מורות הנתקלות ברעיונות חדשים, שאלות, מחשבות ביקורתיות ודעות
עצמאיות דוחות אותן בכל פעם מחדש בטענה שהכיתה לא ברמה לדיון
מסוג זה, שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הריכוז של הילדים
לטובת דברים שלא הוגדרו בחומר חובה פרונטלי במקרה הטוב, או
כחלק מהמיקוד במקרה הרע.

ישנם שיעורים שבהם מעודדים אותנו לחשוב לבד, לשאול, לאתגר את
עצמו ואת המורה בשאלות- לא לסתום את הפה כי הדיון שלנו מקשה
קצת על המורה. יש שיעורים ריאליים, כמו מתמטיקה, הבנויים על
חוקיות שצריך ללמוד, על אמת אחת ותשובה אחת נכונה. למרות זאת,
אפילו בשיעורים שכאלה מעודדים אותנו לפתרונות יצירתיים,
להסתכלות על בעיה מזוויות שונות לדרכים עצמאיות לפתרון. כל עוד
הפתרון נכון והדרך נכונה יש סיכוי שאפילו יראו אותה על הלוח.

יש אנשים שיאמרו "אבל ככה זה עובד"- איך זה עובד?!
אם שאלתי שאלה חכמה עלי להתבייש ולשתוק? מורים ייכנסו לכיתות
ו"ייכנסו בנו" ישר בטענה שאנחנו נוער רדוד, שהחברה מנוכרת,
שאנחנו לא קוראים ספרים ועיתונים, שאין לנו יכולת לפתח דעה
עצמאית ולהציג אותה ברמה גבוהה- וכשנגיד משהו אינטליגנטי
וביקורתי על הדברים אלה, כשניקח חלק בדיונים על אקטואליה,
יצירות ספרותיות או היסטוריה ונאמר משהו שלא תואם את דעת המורה
ב-100%- אז המורה נזכרת שהיא חייבת לחזור לחומר??
כל עוד אנחנו מסכימים הכל בסדר- אבל אם נסיט את דעתנו סנטימטר
ימינה, נפתח את הדיון ונכניס את הדעה העצמאית שלנו; נראה
שאנחנו חושבים, שיש לנו מה להגיד כי חשבנו לבד ולא כ"יס-מנים"
של המורה- אז סותמים לנו את הפה. אנחנו בטח טועים. אנחנו כולה
בני טיפשעשרה.

איזה קו בדיוק אנחנו אמורים ליישר?
זה לא חייב לעבוד ככה. לא כל שיעור מכריח את התלמידים להסכים
לחלוטין עם המורה. לא בכל השיעורים אסור לחשוב. יש מורים, יש
מקומות שמעודדים לחשיבה עצמאית, גם אם היא מנוגדת לחומר- כל
עוד היא מנומקת כמו שצריך.
זה לא עובד ככה. המצב הקיים בשיעורים הללו- ה"איסור" לחשוב
להביע דעה- הוא מצב לא תקין, מצב בזוי;
מורה המעודדת דיון כל עוד מסכימים איתה
מורה שנותנת להתבטא כל עוד רמת הדיון נשמרת נמוכה- רק כדי
להנציח ולהוכיח את הדעה שהנוער טיפש ורדוד
כל דיון שלא משרת את האינטרסים של המורה- להעביר את החומר- הוא
מיותר ומעיק.
אנחנו בני אדם- לא מספרים, לא מחברות בחינה ולא כיסאות בכיתה!

אני שווה לחברי לכיתה, לחברי לשכבה ולכל תמיד בבית הספר. כאשר
כבר פותחים בדיון דעתי שווה לדעתה של המורה- המחשבות שלי בעלות
אותו ערך. כל עוד אני לא אתחצף, כל עוד אני אשמור על תרבות
דיון, כל עוד אבסס את דעתי ולא אתלהם רק כדי לשרוף זמן
מהשיעור, מגיע לי הכבוד המינימלי, ולרעיונותיי מגיע אותו
הקרדיט שמגיע למורה- בתור בני אדם חושבים.

הביטוי של כולנו חשוב כי זו מערכת חינוך, וככזו היא אמורה
לעזור לנו להפוך לאנשים חושבים, ללמוד את הכלים שיאפשרו לנו
לפתח דעות משל עצמנו באופן שבו נדע לתמוך בהם בצורה מסודרת
ורלוונטית. אנחנו אמורים לצאת עם מיומנויות שהן מעבר לשינון
והקאת חומר! בגיל 18 אנחנו אמורים להיות אנשים ביקורתיים,
חושבים, יצירתיים, היודעים להציג את דעותיהם במקום בזמן ובדרך
המתאימה. לא אמורים לעודד אותנו לחשוב ולעשות מה שהמורה אומרת,
ללמוד על ההיסטוריה של העם שלנו או על המסורת התרבותית
והספרותית של העם שלנו- רק כדי שנשכח הכל יום אחרי הבגרות.
למה אין אחוז מתגייסים גבוה? (בין היתר) כי אף אחד לא גורם לנו
לחשוב על הדברים הלא מוחלטים בחומר; שצריך לתרום למדינה- כי
לפני 60 ו-70 שנה היינו צריכים לבנות אותה; שיש יצירה עברית
שצריך לשמור עליה ולפתח אותה; שההיסטוריה שלנו מוכיחה שאנחנו
חייבים להגן על עצמנו ועל מה שהצלחנו לבנות במהלך השנים- תוך
בקרה והסתכלות לא-עיוורת על המציאות; שיש לנו משטר דמוקרטי-
וזה לא עניין של מה בכך, וכשאנחנו הולכים להילחם ונותנים מעצמו
יש אזרחים לא יהודיים שעושים אותו דבר, שהעולם לא שחור ולבן-
שהמדינה נוראית ונהדרת בו זמנית, שהיא בית לאומי-יהודי, וש-20%
מאזרחי המדינה בכלל ערבים (!); שגם אם אנחנו לא מאמינים בנסים
יש לנו מסורת ודת עם המון היגיון ויופי- מצוות שהורו לנו לשטוף
ידיים לפני ארוחה עזרו למנוע מוות בזמן המגפה השחורה באירופה,
מצוות שהורו לדאוג ליתומים לאלמנות לנכים ולעניים הוטמעו
ביהדות מראשיתה- עוד לפני שהומצאה מדיניות הרווחה.

המוח היהודי בורח אל העולם, ותמיד נרדף בעולם- ובבית שלו
חונקים אותו.
המדינה הזו קמה, העם הזה נרדף, כי חשבנו. חשבנו יותר טוב מכל
עם אחר. 60 שנה אחרי אנחנו לא נותנים לנוער לחשוב, ואם הוא
'בורח' לרדידות בצורת תוכניות ריאלטי רק נרד עליו ונעודד אותו
להישאר ברמה הנמוכה, ובמקביל נרדוף כל רמה אחרת על ידי כך
שנתעלם מקיומה. ואז, כשהנוער לא יתגייס, לא ישלם מסים וירד
מהארץ נתפלא למה. כשהפוליטיקאים שלנו יתגלו כמושחתים נחשוב
שככה זה יישאר תמיד.
זה באמת יישר ככה אם אנחנו נמשיך להרים ידיים מהנוער.

קל להיטפל לרמת הנוער. אבל הנוער ברמה גבוהה, ויש לו מה לומר-
ולעומת פעם- גם מותר לו. מותר להאמין בו- כשפחות ופחות אנשים
חינוך מראים את אמונם ב''נוער של היום'' בפרהסיה.

כשעמדנו על רחבת המסדרים בגדנ"ע ידענו שאחד הדברים הנוראיים
ביותר הוא שכל המורים והמבוגרים שמזלזלים בנוער לא היו שם אתנו
בצלמון; לא שמעו את "הנוער הרדוד" מתלבט בקשר לדילמות מוסריות,
מתבטא במשפטים שלמים (בלי להשתמש במילה "כאילו"), דן ומתווכח
בשיעורים על ציונות. כמה חבל שהם לא היו שם לראות איך תמכנו
אחד בשני במסעות, במטווחים, בלילות ובמסדרים-
שלא הראנו להם שאנחנו יותר מהגושים האדישים שהם חושבים שאנחנו,
שיושבים כל היום מול המחשב והטלוויזיה ובוהים בכלום.


אנחנו העתיד, שווה להאמין בנו.