"תחזיק אותה ככה, גבוה. כן, ככה, יופי." יופי יופי. ממש יופי.
מה בסך הכל ביקשתי? כל השבוע אני קורע את התחת, מפרפר כמו
מניאק עם הטנדר, רב עם לקוחות עצבניים ומה בסך הכל ביקשתי? יום
שישי, קצת שקט, כמה שעות.

הכי אני אוהב שיש חופש. לא שאני לא אוהב ללכת לבית ספר. אבל
היום בזכות החופש אבא לקח אותי לדוג איתו. כבר המון זמן ביקשתי
ממנו שיקח אותי והוא תמיד אמר שלדוג זה לא משחק ילדים. אבל אני
מוכן כבר משנה שעברה, כשדודה מרים קנתה לי ליומולדת תשע חכה של
ילדים. כשאבא אמר לי בלילה שאני בא איתו היום לים התרגשתי כל
כך שהתחלתי לשאול אותו מליון שאלות עד שהוא התעצבן עלי. אבל
פשוט הייתי חייב לדעת מה צריך ללבוש ומתי יוצאים ואם צריך
להכין משהו קודם ואם כדאי שאני ינסה להרכיב את החכה כי אולי
היא בכלל התקלקלה שם בקופסא. את השאלה האחרונה כבר לא שאלתי כי
כשהוא עייף לא כדאי להתעסק איתו כמו שאמא אומרת. אז אחרי שאמא
ואבא הלכו לישון טיפסתי בשקט על הכיסא והורדתי את הקופסא
והרכבתי את החכה כמו שהראו בציור ואפילו עשיתי כמה פעמים את
התנועה שעושים עם החכה, ככה אחורה וקדימה רחוק, רק כדי שהיד
שלי תדע איך לעשות.

"לא, לא, אתה מחזיק מצוין, אבל אין מה לעשות חמוד, זה לוקח
זמן." 'גשר' עשו להם. מאיפה ההמצאה הזו פתאום? כשאני הייתי
בבית-ספר לימדו אותנו כל דקה פנויה, לא חופש ולא נעליים. אבל
היום על כל פיפס נותנים להם שלושה ימי חופש ובונים גשרים.
'קח איתך את הילד.' היא הולכת למספרה ולי היא אומרת 'קח את
הילד'. גם כן. מה בנאדם צריך בחיים? לא הרבה. עבודה שתביא כסף,
אישה שתדע מה התפקיד שלה וקצת שקט. זהו, לא יותר. ואני, בחיי,
אני לא מתלונן. אגורה לאגורה חסכתי עד שפתחתי מקום משלי. בובה
של מקום, הסחורה הכי טריה בעיר. כל אשדוד לא תמצא ככה טרי.
ובאמת לא מתלונן. עובד קשה, אבל סותם ת'פה, כי ברוך השם יש מה
לאכול וגם מה לשים על עצמך בבוקר אחרי שהורדת את הפיג'מה. אבל
ביום שישי בבוקר, חורף-קיץ לא חשוב, אני בים. אני והחכה. בדרך
כלל אני גם מוציא פה איזה דג או שניים, לפעמים יותר לפעמים
פחות, אבל למי אכפת מהדגים. אני בשביל השקט בא לפה. ככה, רק
אני והגלים.

שהגענו לים אבא הסביר לי איך להחזיק את החכה שלי ואפילו שהבנתי
ישר שאלתי שוב להיות בטוח. ואז אכלנו את הסנדוי'צים שאמא הכינה
לנו, לי עם רק חומוס ולאבא גם עם חצילים. אחר כך ישבנו עם
החכות במים וחיכינו עד שכבר התחיל לכאוב לי הטוסיק מהסלעים
ואבא הביא לי מהאוטו שמיכה. שאלתי את אבא כל מיני שאלות על
הדגים, שאני לא מכיר אותם ויש הרבה דברים שאני עוד צריך לבדוק
עליהם. למשל אם הם באמת באים מחוץ לארץ כולם או שיש גם כאלה
שנולדו כמוני פה. בטוח יש כמה דגים ישראלים. מעניין אם יש גם
דגים מארגנטינה כמו דניאל העולה החדש שהמורה הושיבה לידי שאני
אעזור לו. וגם איך בכלל הדגים נושמים שם במים? פעם אחת בבריכה
בקייטנה הצלחתי להישאר מתחת למים חמישים ושש שניות רצוף. וגם
אם הם עושים פיפי, כי כשאני הולך עם אבא ואמא לים אבא שולח
אותי לעשות פיפי במים, אבל אם גם הדגים עושים אז זה באמת המון
פיפי ואולי אני צריך להפסיק עם זה.

"הם באים מחוץ לארץ, כמו כל הדברים הטובים." מאיפה באים הדגים?
מאיפה לי לדעת מאיפה הם באים? באים. הילד הזה נשמה, באמת נשמה.
רק מה, כמה שאלות. תמיד היה ככה, סקרן, מה לעשות. אני זוכר היה
תינוק בן שלוש, לא יותר, היה מפרק מכשירים. מה לא פירק, את
הרדיו, הטלפון, השלט של הטלויזיה. שנתיים היינו מדליקים אותה
מהכפתור בגללו.
"למה שישרוף להם בעיניים?" וואללה שאלה טובה. איך באמת לא שורף
להם בעיניים?
"הופ הופ הופ!!! תראה תראה איזה גודל! לדלי לדלי!"
"ראית מה זה?! איזה יופי!"
"הנה, אתה יכול לשאול אותו אם שרף לו שם בעיניים."