אני חוזרת לעצמי
אחרי הרבה זמן שלא ידעתי ונסעתי לארץ אחרת.
משאירה מאחוריי את הילדה הזו עם כל הסיפורים שלה והמצבי רוח
האלו שלה.
לא יכולתי לסבול אותה יותר וגם
לא יכולתי לזכור את כל מה שאמרה.
זה היה יותר מדי.
בארץ הזו, כמו שמסעות לארצות רחוקות אמורים להיות, הייתי
מאושרת ורציתי לעצור את הזמן
אך הזמן לא עוצר, הימים עוברים מהר, ומתרגלים לזה מהר מכפי
שמדמיינים.
הנוף היה מוקף מראות וכל רגע הייתי חייבת לעצור ולהסתכל על
עצמי ואיך אני נשקפת בעיניים אחרות ובעיניי שלי.
על אחרים, איך שהם נראים ממבט ישיר ואיך הם נראים דרך המראה
(תמיד כשאני לוקחת למישהו את המשקפיים אני מזדעזעת מההבדל, איך
זה לראות את העולם דרך זכוכיות).

עכשיו אני צריכה ללמוד לוותר.
לסגת לאחור ולחלום חלומות אחרים.
האם החלומות שלי הם באמת שלי, או חלום שהותאם למידותיי
ויכולותיי וניסיונותיי, אבל אין בו שום זיק של התרגשות?
בדרך חזרה הרגשתי זקנה פתאום.
אולי זקנה זו מילה כבדה מדי, אבל מבוגרת. ועייפה. גוף כואב.
תשושה לגמרי.
לאן נעלמו הרגשות שהרגשתי לא מזמן, שהכל בעצם פשוט מאוד ואני
יכולה להפוך את העולם אם רק ארצה, שדברים גדולים מתחוללים
בתוכי, ופתאום הכל ריק.
האם האהבה הזו היא באמת שלי, או רעיון שהותאם למידותיי ונתוניי
ועברי ועתידי, אבל אין בו שום אש בוערת?
אני חוזרת לעצמי ומחטטת בפצעי עבר.
מנסה ללמוד מי זו הילדה שזנחתי מאחור ואם אי פעם באמת אהבתי
אותה.
ומדוע אני כל כך מתאמצת למצוא אותה דווקא עכשיו.
אולי כי דיברנו על היציבות הזו.
ואם אני מחפשת לשבור אותה ואם אתה מפחד לאבד שליטה.
(אבל אני רוצה לאבד שליטה! אני רוצה להסחף אל תוך מים זורמים
או לרוץ בין להבות, לחפש שיווי משקל על עץ גבוה, רק לא להמשיך
ללכת על האדמה היציבה מדי הזו).


חלומות אחרים.
להתחיל בקטן.
להפסיק לרוץ.
ללכת לאט.
להפסיק לחפש.
להסתדר עם מה שיש