כשמסתכלים החוצה
יש אנשים שזקוקים לך, פעם רציתי
להיות נוודת כזאת במדבר
היום הריפוט שבך
לא
משנה לי. עברת בביתי כאילו בטעות, אני מכינה לך כריך
להמשך הנדודים, מקווה שהכלבלב החדש שאצלי
לתנועה אחת לא נכונה שלך יבין את הרמז וינשוך חזק,
אבל אתה זר בעדינות,
מתווכח אתי בעיניים להוטות כחול
של קיפאון של ים
אבק של רוח מסיעה ציפור לגבהים של חלום
נוסע צפונה שפוגש
חלום נשאר בדרום.

אנחנו לוקחים פעולות קטנות
ויוצרים אצלנו תודעה גדולה
ברגע אחד מבחינים שהמודעות מתעצמת, שולחת זרועות ונימים, צורמת
וחורכת כל מה שנקרה בדרכה.
כדי להינצל
אנחנו צריכים לבצע פעולה גדולה, שינוי גדול
                                       או לשכוח הכול

כששותים
האנשים סביבנו נראים יותר יפים
הפעולות נראות יותר פשוטות,
יש קרבה, להט
ממלא את הסביבה השחוקה
ורק התהום שבתוכנו
נראית יותר שחורה
ועמוקה

כשמקיאים
מבחינים
שההנאה הדורסנית קלה מאוד
שקל מאוד לשכוח
וזה ודאי עדיף על לעזוב ברגע אחד
את כל מה שמסבירים לנו שנכון.
אבל לטווח הארוך
צעד צעד בלי לדעת לאן
אנחנו יודעים מה נכון ואיפה האמת זורמת בחושים בעצמות

לא כאן.

פעולות משאירות אבק,
אנחנו צריכים לחיות, פעם אחת,
לא כנועים לא משועבדים לא צמאים ורעבים,
אנחנו לוקחים אחרים ומסבירים להם יפה
שהיינו או אהבנו,
אחרים לוקחים אותנו,
עשיתי טעות על טעות שציפיתי שנלך יחד, הסברת לי יפה,
הלכת בדרך אחרת (לעזאזל כמה אהבתי אותך), דרך כיבוש החושים
ודחיית השפע, ביטול החשיבה העצמאית וישיבת הטמטום, הפעם

כשאלך מאתכם אקווה לאהובי
אבל לא אצפה
לכלום.

עוד שיר עזיבה... הפעם ממקום קצת אחר. 08.09.08