לנשום לאט ולהוציא את האוויר דרך הפה. ושוב. זה מה שעובר לי
בראש כבר שבועות. אני מנסה להירגע מהסערות שעוברות לי בחיים.
מנסה לזכור שיש אנשים שאוהבים אותי למרות הכול. ומנגד עומד
השטן, יושב לי בראש ולא מפסיק ללחוש לי כמה אני קטנה, ושמי
שלידי הוא צריך אותי למשהו וזה לא בגללי.
ואז השנאה מתחילה לחלחל דרך העורקים ומתפשטת בגוף. אני לא רוצה
שיהיה אף אחד לידי, אף פעם. אני עצבנית על כולם, על מה שהם,
ומה הם רוצים ממני בכלל? אני בוכה בלי שום סיבה. ובלילה, הו,
הלילה זה סיפור: אני שוכבת במיטה וחושבת על האהבה שיש בי
לכולם, במיוחד אליך. וכמה אני לא מקבלת את התחושה הזו בחזרה.
שוב השנאה מתחילה לזרום לי בגוף והאדרנלין עולה. אני לא מצליחה
לישון, אז אני ממשיכה לחשוב, במיוחד עליך. מסתכלת על המיטה
שנראית לי ריקה, גם אם אני בתוכה. הרי אני כלום בשלב הזה, חוץ
מראש מלא פנטזיות ומחשבות, אין בי כלום. נזכרת במה שהיה, כמה
שהיה טוב ומשתדלת להיות אכזרית עם התוצאות. כי בסופו של דבר
אני אשמה בכול. החום עולה ואני שונאת את עצמי על הרגעים האלו.
החום, העצבים והאדרנלין גורמים לרגשות לעלות. ומבלי להרגיש
הכרית רטובה אחרי שפרקתי את כולי. העיניים מתחילות להגיד מספיק
להיום. ואני מוצאת את עצמי נרדמת לפנות בוקר על הכרית הרטובה,
שמספרת את הלילה שעבר עלי. חולמת חלומות מוזרים ואתה נמצא
בכולם. קמה בבוקר מנסה להבין מה החלומות האלו אומרים והאם זה
סימן ממך. כל בוקר מחדש מחזיקה את עצמי בכוחות שאין לי מושג
מאיפה אני מוצאת אותם, לא להתקשר אליך. מעבירה את היום וחוזר
חלילה. אומרים שלדבר זה עוזר, אבל ניסיתי וכלום. עדין עוברת את
אותם לילות, עדיין קמה בשעות מאוחרות ועייפה. אני מותשת
מהלילות ונדמה שאנשים לידי לא שמים לב לכאב שיש בי. נמאס לי
לצאת לבילויים, זה נראה לי מיותר. אם יתחילו איתי, מה אני
אמורה להגיד? כבר לא יכולה להיות מוחמאת ולהגיד את המשפט
הקבוע. לראות את הפרצוף המבואס שמולי ולדעת שאני משהו. ויותר
מזה, לדעת שאני יותר בשבילך. כי לראות את הפרצוף שלך לידי, חצי
מרוגז וחצי מבסוט שאני שלך, עשה לי טוב. ושוב להתחיל את הכול
מההתחלה, ומה לעשות ומתי ואם זה נכון להגיד או לשתוק. ואם
החלטתי שכדי לצאת מהבית, אני שותה כדי לשכוח. כמובן שלאלכוהול
יש תוכניות אחרות ואתה הראשון שעומד בראש המחשבות. איתך באה
האכזבה העצמית, תחושת הטמטום והפתטיות ובלי להתבלבל הדמעות
עולות. יודעות מתי לצאת, דקה לפני שאני מגיעה הביתה. יוצאת
מהרכב ומתחילה לסחוב את עצמי במדרגות. שלוש קומות, ואני לא
לבד, איתי עולות הדמעות, התסכול, האכזבה, הכעס והשנאה. מגיעה
הביתה ופותחת את הדלת איתה נפתח רשמית ברז הדמעות. סוגרת את
הדלת למנוע פדיחות מיותרות עם השכנים. ועוד לפני שמגיעה למיטה,
מתפרקת לחלקיקים ברצפה. חשופה, פגיעה ועייפה כמו שרק שברי
האהבה שבי אליך יכולים לעשות אותי, ואני לבד בעולם. אין את מי
שירים אותי למיטה כמו שרק אתה היית יכול. נשארת עוד דקות
ספורות ואוספת את עצמי לאט למיטה. פושטת מעלי את הבגדים לאט
ומדמיינת באותם רגעים, שידי אלו ידך. זה הרגע היחידי שבו עולה
לי מין חיוך שנראה כאושר, אך מיד אחריו בא פרץ מציאות, בו אני
קולטת שאלו ידי. האכזבה שלי גדלה, כי המציאות מאירה את העובדה
שלעולם יותר לא יהיו ידיך אלו שיגעו בי . אני יודעת שאני נאחזת
במשהו בלתי אפשרי, במשהו שמפיל אותי ועדיין לא מסוגלת לשחרר.
זה טרוף להימשך לאש הזו, כמה שהיא שורפת, זה נעים. אני רוצה
להגיד כ"כ הרבה דברים ואני לא מוצאת את המילים הנכונות כדי
לחבר משפט הגיוני שיסביר איך אני באמת מרגישה. כמה אני רוצה
שיהיה לי מישהו בחיים, שאני אוכל לחלוק איתו באמת את התחושות
שלי. ואפילו בלי הגיון במשפטים, הוא יבין איך אני מרגישה. הכי
מצחיק שבכלל לפני שהכול התחיל, אני לא האמנתי בחרא הזה, באמת
ובתמים. לא היה לי בזה צורך ולא רציתי יותר מידי. ופתאום בלי
שום אזהרה מוקדמת הרגשתי דברים שלא הרגשתי בעבר. אולי זאת אהבה
אני לא באמת יודעת, אבל כל פעם שהייתי איתך הייתה לי מין הילה.
הרגשתי את האור שבי, את הזוהר שלי, הרגשתי טוב עם עצמי כמו שלא
הרגשתי בעבר. אולי בגלל המילים שלך, הקול שלך, המגע שלך
והעיניים שלך שעשו לי משהו שאני לא יכולה להסביר. עכשיו כשאני
נזכרת בזה עולות לי דמעות. כל פעם שאני נזכרת יש לי "היי"
מטורף של רגע טוב, ואז פוקחת את העיניים לחדר ריק וחשוך. יש לי
גם מחשבות על " מה היה אם..." מה היה אם היינו נשארים ביחד.
כן, כנראה אני אוהבת לייסר את עצמי. בעיקר בלילות שאני לבד עם
עצמי. לפעמים גם סתם ככה באמצע היום צצה לי מחשבה עליך. אני לא
מזמינה אותה, היא פשוט עולה. לפעמים אני בעבודה עם אנשים ואני
לא יודעת איך להתמודד עם זה, כי מחשבות כאלה עולות עם דימעה
בקצה של העין. ואני לא מראה את החולשות שלי לעולם. במיוחד לא
לזרים. אני לא בן אדם חלש ואני גם לא אהיה. אני חזקה ותמיד
אשאר כזו. אולי זו הסיבה שאנשים לא קולטים מה עובר עלי, כמה
עצב יש בי. הם לא קולטים שגם אני רוצה כתף להישען עליה
ולהתבכיין על כמה רע לי. הם לא קולטים כמה אני רוצה חיבוק
ממישהו אוהב. הם לא קולטים שאני נופלת. וגם אם אני מראה איזהו
סימן קטן, פיצפון של חולשה הם אומרים "יאללה חפיף" ומעבירים
נושא שיחה. הלוואי והייתי יכולה להיות בטוחה בדיוק כמוהם, שאני
כזו חזקה ושאני אצא מזה בקלות. מכאן, ממש עכשיו, בנקודה הזו
הספציפית של חיי, אם תשאל אותי איך זה מרגיש. זה מרגיש חרא!
חרא להיות תלויה ברוח שסוחפת אותך לתהום ללא תחתית, ואתה לא
יכול להתנגד, כי הרוח כ"כ נעימה, ממש מלטפת, אבל אתה לא שם לב
וכשאתה פוקח מידי פעם את העיניים אתה רואה שאתה יורד יותר
ויותר. חרא לי, וכ"כ נעים להרגיש את הכאב הזה. זה מרגיש הכי חי
שיש. כל מחשבה שלי היא כמו מחט קטנה שדוקרת אותי בגוף, והמקום
דם יוצאת דימעה. וזה, זה נקרא לחיות. הרגע הזה של הכאב,
הדימעה, הצער והיאוש. הכאב של האהבה מראה לך את הצדדים הכי
אפלים שלך. אתה מתמודד עם עולם שלם, עם לב שבור, מוח עמוס וראש
כואב.אני חיה את הגעגוע שלי, כל יום, כל שעה כל דקה. תיהיה
בטוח שגם שאני עסוקה אני מתגעגעת. מאז שאני זוכרת את עצמי אני
מתגעגעת למשהו, למישהו. עכשיו זה אתה.