את עורי אני מורח בקפידה. שלושה תכשירים מקוררים מסייעים לי
להשלות את עורי שנמצאה לו תקנה. אין זה כך. בעוד כמה ימים אקלף
גלדים טריים למדי ויומצא לי שוב השעשוע החביב, ההרסני לחלוטין,
שעמו אני נוטה להסתדר היטב כעת. אצבעותיי לשות את העור הפצוע
ללא שיטה, מכוונות את ספיגת החומר הפעיל כמיטב יכולתן. אני
עירום. את המגבת הגדולה שאני עוטה גנבתי מחפציו של דייר אחד
בבניין המגורים שאיחסן את חפציו בקומת הגג בה אני מתגורר.
מחלות העור שלו, הגם שכובסו על ידי אמי, מדביקות אותי ללא
ידיעתי. הפצעים המטופלים על עורי מחלימים בצורה חולנית, קצב
הריפוי איטי מאוד, מלא נסיגות מהירות. שניים משלושת התכשירים
בהם אני משתמש כלל אינם מתאימים לטיפול בעורי. אני משכנע את
עצמי שבכל מקרה עדיפה מריחת תכשיר על פני אי מריחת תכשיר. אני
נוטה לייחס לתכשירים עוריים כוחות מיסטיים, על גופניים. אני
מאמין בכנות בכוחה של רפואה קונבציונלית לפתור את מכשולי הענק
הלא קונבציונליים בחיי. בכל יום נתון בחמש השנים האחרונות לא
עבר עליי יום אחד שבו לא קילפתי את אחד מפצעי העור הרבים שלי.
צלקותיי בהירות, מאורכות. לעתים, אני מגרד את הפצעים בחישוב
מסויים, מתוך נסיון להשפיע על עיצוב הצלקות. את צלקותיי אני
מעוניין לעצב. את ביתי לא.

הכניעה שלי להתמכרות כפולה מעין זו איננה התנהגות נדירה מצדי.
הדבקות שאני מפגין באחיזת החבל בשני קצותיו, בכריכתו הלוליינית
סביב צווארי, בהתחמקות המהירה מלפיתת המוות ברגע שאחרי הרגע
האחרון, היא בבחינת מותרות שאני יכול להרשות לעצמי. רבים
מהאנשים הקרובים לי נוהגים בדיוק כמותי. אנו משלימים האחד עם
פצעי השני בלי קושי, מביטים הצדה אם הדבר נדרש מאתנו, מלהטטים
בחרבות החד פעמיות העומדות לרשותנו, נועצים מדי פעם קצה חרב
(אך לא יותר מכך) בנקודות הרגישות בעורנו ומדמיינים שאנחנו
נפצעים בצורה אנושה. את תכשירי הטיפול אנו קונים במקומות
שונים, למרות שאין שום הבדל עקרוני בהרכב החומר או בתופעות
הלוואי. תופעות הלוואי של התכשירים, הן בדרך כלל גם השפעותיהם
העיקריות.

אינני מצביע לעולם בבחירות המקומיות. עצם קיומן מגביר את הדחף
המצלק החי בתוכי ומניע אותי לגרד עוד ועוד. הנשים שאני אוסף
בנקודות ההמתנה הידועות רק לי אינן מצביעות אף הן לעולם.
האנשים המכירים אותי היכרות שטחית ארוכת שנים, יודעים היטב עד
כמה אני שביר בתקופה הממושכת מדי של מסעות הבחירות המזורזים
לרשות המקומית הממונה על עירי.  השלטים המכוערים הנתלים על ידי
הפעילים המשומנים בשעות ערב מוקדמות גורמים לי להסתגר בביתי.
אני יוצא את ביתי בשעות לילה מאוחרות ומחבל בשלטים הקרובים
לביתי. עורי חדל להטריד אותי שעה שאני מצייר שפם היטלראי על
פרצופו של אחד המועמדים. שוטרי סיור מגוחכים עוצרים את רכבם
לידי ושואלים אותי מה אני עושה. אני מסרב להזדהות ומדבר אתם
בשפת המיעוט המדוכא החי בעירי תוך גירוד בלתי פוסק של ירכיי.
הם עוזבים אותי וממשיכים בדרכם.

מצבו של עורי הולך ומחריף. כמה ימים של מנוחה מגירודים גובים
ממני מחיר יקר. הלחץ בתוכי, אותו שד אפל הממתין לגירודיי בחוסר
סבלנות שולח תאי לחץ זעירים, סוכני גירוד חכמים במיוחד,
המושכים אותי לגרד ולמצוא מהו אותו דבר מסתורי ידוע לכל הממתין
לי מאחורי האדמומיות הפושעת הנפוחה על בטני, על ידיי, על רגליי
הכבדות. אני מגרד את עורי מעט, זוכר במעורפל הבטחה שנתתי לעצמי
שלא אגרד משך שבוע שלם, נאחז בעורי בציפורניי הלעוסות וממשיך
לחפור את עצמי החוצה. אמי מתקשרת. אנו מתלוצצים על נושא שלעולם
איננו מתלוצצים לגביו. היא מספרת לי על רומן חולף שהיא מנהלת
בלי שמחה עם ירקן שכונתי. היא מציעה שאבוא לבקר אותה ואקח
לעצמי פירות שיסייעו למצב עורי. אני מודה לה ומבטיח לבוא
בקרוב, עוד היום. לעולם אינני מקיים את הבטחותיי לאמי.

לילה אחד אני מתעורר משנתי מיוזע מדי ומגרד את כל גופי עד
ששריטות עמוקות משרטטות מסלול הנפשה ברור לכל אורכו הקצר של
גופי הכהה. הבשר החשוף הבוער שלי מסתיר ממני את כל המשגים
החמורים האחרים, ואני מורח את עורי בשלושת התכשירים שעה ארוכה,
עד שאני נרדם על צדי השמאלי, סמוך לקיר. משך כל הלילה מדמם
גופי ומעטר את סדין המזרן הצהוב, את כיסויי הכרים הסגולים, את
שמיכת הבד הלבנה, הקלה. אינני מרגיש בדבר. בבוקר המחרת אני קם
מאוחר מדי לעבודתי ולא מבחין בדבר. מוחי מוחק את כל החוויה
מתאי האחסון ההכרחיים וממשיך הלאה, בתהליך פינוי המקום המיותר
ממילא שהוא כבר עסוק בו זמן רב מדי. עיניי ממריאות מעל הדם
הקרוש בנחלים הזעירים על גבי מצע השינה האכזרי שלי ללא כל
קושי. משך היום כולו אני עוטה על פניי מבט זחוח, משוכנע
שהישרדותי הובטחה. הודעת הפיטורים שלי ממתינה לי, רק לי, למועד
רע יותר, בו אאולץ לפעול נגד מעסיקי בצורה ישירה. אני חוזר
לביתי ומגלה את המיטה המוכתמת. אינני מצליח להזיז את עיניי מן
התמונה המקרית שייצר למעני גופי המשתולל, המעונה. אני מתיישב
ברגליים משוכלות מול המיטה, מנגן את תקליט השכחה שלי בעוצמה
נמוכה, ובוהה בתמונה הקפואה השקופה שכבר איננה, אי שם בין
הסדינים. עיניי נעצמות מדי פעם, הדמעות הקלות נושרות מעיניי אל
פי בהרווית צמא נוראית שלעולם אינני נמנע ממנה לגמרי. שריריי
רפויים. עורי מתוח. שלל גדול נח בחיקי, ממתין להימסר לרשויות
המתאימות. אינני מתאים.