א     השחר העולה. מצאנו עצמנו ישנים על הרצפה בסלון, בדירה
ששכרנו סמוך לאוניברסיטה, בשיכון ד' בבאר-שבע. מונה למדה רפואה
ואני הייתי סטודנט לפיזיקה. היינו ערומים, קפואים ומכורבלים
האחד בתוך השני. קמנו ומיהרנו להיכנס לתוך חדר השינה. נשכבנו
על המיטה הקפיצית והנעימה והתכסינו בשמיכה. החום התפשט במהירות
בכל הגוף, בהתפלגות אחידה.              

מונה הייתה רדומה יותר ממני. נשכבתי עליה, בטן על גב. שמעתי
אותה אומרת: "זה נעים, אל תפסיק, בבקשה אל תפסיק!" אמרתי בקול
חנוק: "מה את עושה לי! מה את עושה לי!" פעם ראשונה שרגע החסד
הזה לווה בהתכווצויות אשכים חזקות ומרטיטות. לקח שניות להירדם
שנית.              

מונה התעוררה ראשונה, העירה אותי וליטפה את פניי. פקחתי את
עיניי ושנינו חייכנו את החיוך הטיפשי והמסופק. "נועם, אתה צריך
ללכת!" לחשה. "אני יודע" השבתי.    


ב     יום שישי הוא היום האהוב עליי ביותר בשבוע. הנשימה שלך
ביום שישי, סדירה ואוהבת. החום  הנפלט מהאדמה, בזכות אותם קרני
השמש שמגיעות משמים כחולים נהדרים, מתפשט בך בעדינות בכל הגוף
פנימה. דופק הלב שלך מרגש, לראות את האנשים שחוזרים מאיזשהו
מקום לפינה המובטחת שלהם. אתה שומע את השירה הפנימית שלהם,
שירה המשתלבת ברוחות המנשבות בהרים הגבוהים, הנשמעות ממרחקים,
ואתה נסחף!

אתה מרגיש את הרצינות, שנקלטת בכל החושים בכל ימות השבוע,
ומתאדה בשלווה של יום שישי. רואים את זה הכי טוב על חיילים
רבים במדים המציפים את הרחובות בדרכם חזרה הביתה. באיזושהי
מידה, כל אחד הוא חייל של המציאות, חייל של החיים!


ג     בדרך-כלל, נהגתי לשוב הביתה מאוניברסיטת בבאר-שבע
לתל-אביב באוטובוס. אהבתי להרגיש את החום שיש באנשים, להרגיש
את החום שיש בכבישים ולהרגיש את עצמי לבד ובשקט בתוך כל החום
הזה. רק הצטערתי שמונה נשארה ללמוד למבחן, ושלא נוכל לבלות
יחדיו בסוף השבוע. אהבתי אותה, והאהבה הזאת העלתה בי חיוך!

מונה ציידה אותי בספר שוגון, שיהיה לי מה לקרוא בדרך הביתה.
עברנו את צומת קמה וטלטולי האוטובוס נתנו את אותתם בנוסעים. ים
הדיבורים הסוער נרגע. בשקט-בשקט, הנוסעים שקעו בשינה עמוקה
והנסיעה נכנסה לשגרה שלווה.

זוהי סביבה ראויה לאוהבי הקריאה. רשרושי תיקים, והספרים נשלפים
כמו נשק, כמו בבריכה, כמו שותפי סוד נאמנים. את הספר שוגון,
סיפור על חיי הסמוראים ביפן מאת ג'יימס קלאוול, קראתי כאשר
הייתי נער, והשתוקקתי לקרוא אותו שוב. מספר עב כרס זה, זכור לי
במיוחד קטע חינני, בו שני מנהיגים סמוראים אויבים כורתים ברית.


הסמוראים היו כנופיה עם כבוד, נאמנים עד מוות, והברית המקודשת
ביותר הייתה כשהיו משתינים יחד! ובשעה ששני האדונים אומי-סן
ויאבו-סן, השתינו יחד ממרום ההר, הרהר בערגה אומי-סן על
ההזדמנות הראשונה שתהיה לו לחסל את יאבו-סן!


ד     לאחר הפסקה הראשונה במקום להירדם, הרהרתי על השיחה
שהייתה למונה ולי אתמול בערב. מונה אהבה אותי והייתה מאושרת!
הייתי מאוהב ומאושר! אבל מה לעשות? מונה נשאה בשכמה את אחת
המשפחות העשירות בארץ, ואני בא ממשפחה ממעמד בינוני מינוס.

לקח זמן להפנים את השיחה שהייתה בינינו. מונה ניסתה להזהיר
אותי מפני הוריה! נראה, שיש להם בעיה שנהיה בקשר רומנטי בגלל
פער המעמדות, והם ממררים את חייה! היא ניסתה לספר זאת בעדינות
ובזהירות, כמו נזהרת מאוד בכבודי. היא סיפרה זאת כמו בדיחה,
וצחקה עליהם שהם מטומטמים ולא זוכרים מהיכן באו.

הצחוק הפרוע שלה היה מדבק, אבל כפי שהכרתיה, צחוק פרוע זה הוא
גם צחוק מגן מפני הכאב והפחד. מונה גם חזרה מספר פעמים כמה
חשוב שזה לא ישפיע עליי וכמה שהיא אוהבת אותי ומאושרת כפי שלא
הייתה אף-פעם! ומונה שאלה אותי: "איך לדעתך צריך לנהוג איתם?"
 


ה     חשבתי, למה ההורים לא מפרגנים לילדים שלהם כשהם מאושרים?
אולי זה מקנאה? אולי הם צודקים? בטח שהם צודקים! הורים מבקשים
בצדק להשיג עבור הילדים שלהם את הכי טוב. מתוך הרגל יחפשו זאת,
למרות שזה מעט מצחיק שמנסים לעשות אופטימיזציה גם בעניינים
כאלה של אהבה.
   
ועוד, בגלל שלהורים יש נטייה להעריך את הילדים שלהם כמושלמים,
הם אף-פעם לא יהיו מרוצים באמת, ולא משנה הסיבה. לדעתי, ברוב
המקרים לא צריך להתחשב בחוסר שביעות הרצון. בסוף הם יאלצו
להתרגל!

מרוב אהבתי למונה, כמו הוריה אילצוני להרים פריסקופ אל העתיד,
התעוררו גם בי הצעיר ספקות של אב. אני אוהב אותה כל-כך והייתי
רוצה להעניק לה הכול, אבל אני יודע שאיני מושלם. ואולי מוטב
בעבורה, שבשם האהבה הגדולה, אפנה את הדרך למישהו לא מושלם אחר
שיוכל להעניק לה קצת יותר? לעתים אני חושב, שלאהוב זה הכי בריא
גם קצת מאוד לשנוא. שבשם אותה "קצת מאוד שנאה" לא נחוש את רגשי
האשמה על מגבלות הנתינה. אבל את מונה, כמה שאני מנסה, אני רק
אוהב!

האהבה זה לא הכול בחיים, אבל לצעירים זה כמעט הכול בחיים.
בשבילנו האהבה היא השלמות עצמה. בכל מקרה, מצאתי עידוד בדאגתם.
הוריה חשבו שמערכת היחסים הזאת תתאדה מעצמה, ופתאום נלחצו כמו
מאבדים שליטה. הלחץ שלהם החניף לי כמו מדד על איכות הקשר
בינינו.


ו     אני גם חושב, שהוריה של מונה ניסו להעביר לנו מסר הבהרה.
בזכות עושרם, מונה הייתה זכאית לתואר מעין-נסיכה! אולי זה היה
כך תמיד, רק שפעם לאדונים היו מעין-כדוריות דם כחולים והם היו
צועדים עם כתר נישא בראש מורם מעם, בראשי חוצות, ועם דגלים
מתנוססים ומתנופפים ברוח. נכון, כדי לשמר את הכתר, היו נאלצים
להחזיק צבא של אבירים, אבל לפחות בימים ההם ההירארכיה הייתה
ברורה! גם לאדונים גם לעם.

נראה שכיום מספיק לצבור הון רב כדי לשלוט עם מעין-תואר. נראה
שאי-אפשר לכפות את זה כמו פעם, אבל גם אם לא יבקשו, יהיו
אדונים, ויהיו משרתים-אבירים ומשרתים-עם. רק שהיום, מסיבות
דמוקרטיות, ינהגו בצביעות. למזלי ינהגו במעין-צניעות, אחרת לא
הייתי מכיר את מונה בכלל.

כך-קרה, שבלי משים, ושלא באשמתנו, התאהבנו! מונה, שהסתירה
מפניי בחן את הכתר, יכלה להשיג לעצמה כל גבר שרק תחפוץ, ובכל
זאת היא חפצה בי. הערכתי את אישיותה ואת אומץ ליבה לבחור בי,
למרות האפשרויות שנפרשו בפניה, ולמרות הקשיים שהערימו הוריה.
בעומק ליבי, כבר אז הבנתי, שמדובר במצב בעיתי!

בכל זאת, התענגנו על הנעורים כמו מוצאים שלל רב ואין מחר.
כיוון שמונה הייתה מעין-נסיכה, כבן-זוגה נהייתי מעין-נסיך.
האמת, הרגשנו מעין-מלכים. הממלכה הייתה עולם מרהיב!


ז     ארבע וחצי בבוקר, שבת בלי מונה. אפילו ביום הארוך ביותר
בשנה, עדיין חושך. ודאי בסוף הסתיו ובתחילת החורף. פתחתי את
חלון חדרי ונשפתי מלוא ריאותיי את אווירת הבוקר. אני חושב
ששמעתי את הציוץ הראשון של הציפור, שהעירה את כל מקהלת ציפורי
השיר. מעניין איך החיים מתנהלים על העץ? האם יש ציפור שזה
התפקיד שלה, או מי שמתעוררת ראשונה משכימה את כולם?

הרחוב עצמו היה שומם ונטוש, כאילו לא היה שייך לאף-אחד. רק
המתפללים מתמידים בצורה מופלאה, ומוצאים תירוץ טוב לקום מוקדם
בבוקר, אבל הם הולכים בשקט - מרחפים בקדושה.

היה גם קר מאוד, אז סגרתי את החלון. פתחתי את הארון, והוצאתי
ממנו את הציפה הלבנה, שקיבלתי במתנה ממונה לאחר שיצאנו שנתיים.
היא רקמה על הציפה, קטע מתוך הספר הנסיך הקטן של אנטואן דה
סנט-אכזיפרי וקישטה אותה בכוכבים מזהב. אני חושב שהיא עבדה על
זה חודשיים. מונה רקמה על "שקיעות יפות ללב עצוב".

התעטפתי בציפה כמו בטלית והתיישבתי בקצה המיטה. דמיינתי את
מונה יושבת שם במיטתה שבחדרה הוורדרד, ולילות על גבי לילות,
ובשקט רוקמת לי במו ידיה את גלימת המלך!