מי שאמר את זה, בוודאי לא היה ליצן בחייו...
אתה מגיע לבית, שכולו ילדים מתרוצצים בין הרגלים, משחקים עם
חברים שלהם, ואתה עומד שם ומעמיד פנים שהעולם הוא מקום נפלא.
הכל כיף כשאתה ילד; אתה עושה מה שאתה רוצה, רץ, מתלכלך, אוכל,
לא משלם לאף אחד, גר אצל ההורים... חיים ללא דאגות (ואני לא
מחשיבה מבחן בתנ"ך דאגה).

כל הערב אתה מצחיק אותם, נופל, קופץ, רוקד, עושה קסמים, וזה
נחמד - להם. אתה אוכל חתיכת עוגה, מקבל שכר ואז מסלקים אותך.
"החלום האמריקאי" נגוז מול עיניך, ואין לך ברירה אלא לחזור
הביתה.
בית.. מה זה בכלל בית? מה ההגדרה? כי לא נראה לי שהחדר הקטן,
השירותים והמטבח שלי עומדים בתקן של ההגדרה 'בית'.

ה"בית" שלי הוא חדר קטן ומרופט, 3 מטר על 2.5. יש בו מזרון,
שמצאתי מאחורי הגינה, שידה, טלוויזיה ומכשיר רדיו. כל הבגדים
שלי נכנסים במגירה הראשונה, התחפושת של הליצן בשנייה, ושלושה
זוגות נעליים - בשלישית. הרדיו מכוון לתחנה, שמשמיעה מוסיקת
ג'אז כל הזמן - והוא מקולקל. אסור לכבות אותו כי הוא לא יידלק
חזרה. אז אני שומעת אותו כל היום. והטלוויזיה קולטת רק שני
ערוצים; ערוץ מזג אוויר, וערוץ של סרטי פורנו. נהדר, לא?

גיליתי שלעשות ביד במשך שעות, מזיק לעבודה שלי. השרירים ביד
מתחילים לכאוב, ואז להתכווץ (כי זה הדבר היחיד שאתה עושה במהלך
היום), ואז הקסמים והריקודים וכל החרא הזה - פשוט אין לך כוח
לעשות את זה.

בכל אופן - השירותים שלי מקולקלים - המים לא יורדים, אז צריך
לשפוך מים מהדלי כדי שהכל ירד למטה. המים במקלחת תמיד קרים -
לא משנה כמה חם היה ביום.
המטבח שלי שורץ חיות מכל הסוגים, המינים ומכל היבשות. ממש מופע
אקולוגי נהדר למי שמחפש וחוקר התפתחות אבולוציונית של אמבות
וחיידקים קטלניים. ממרח המיונז שיושב במקרר הוא דוגמה מצוינת
לזה.

אחרי מקלחת קצרה, ארוחה דלה והרבה אימוני ידיים, אני סוף-סוף
מוכנה לצאת החוצה. הבעיה היא שברחוב שלי אין מקומות לבלות בהם,
והאנשים תמיד מסתכלים עלי מוזר. או שהם שיכורים וזה נגמר בסקס
בשירותים, או שהם שפויים מספיק כדי להתעלם ממני מלכתחילה.
באמת שעדיף להישאר בבית.

ג'וני, השכן שלי, משתמש די כבד, אבל הוא די בסדר.
הוא מזמין אותי כמעט תמיד לראות טלוויזיה (ויש לו ערוצים דווקא
די סבירים - שינוי מרען מהטלוויזיה שלי), ולאכול מרק שאמא שלו
שולחת לו כל יומיים.
זה אף פעם לא מתחיל או נגמר במרק. תמיד, איכשהו, אנחנו על
שולחן הקפה שלו, כשהוא מזיין אותי בדוגי סטייל, אנחנו גומרים
ונפרדים לשלום, עד הפעם הבאה שאמא שלו תשלח לו "מרק".

ואז כמובן, אתה צריך ללכת לשעשע את הילדים המסכנים האלה, שעוד
יגדלו ויבינו איפה הם נמצאים. להעמיד פנים, כל הזמן - זה
המפתח. כי אם אתה לא מעמיד פנים, כשאתה יודע  שההורים של הילד
הזה עומדים להתגרש או שהם מזדיינים עכשיו במטבח, בזמן שאתה
תקוע עמוק בבוץ עם הילדים שלהם - איזה מין ליצן אתה בכלל?