א     לכל מקום שילך ישא עימו את חבילת חייו. לעתים תהי החבילה
גובהו, לעתים תהי רוחב כתפיו, היקף מותניו והפרופורציה של
מרכיבי פניו. לעיתים תהי החבילה גוון עורו, שיערו ומלבושו.
לעיתים תהי ממונו. לעתים תהי משפחתו, מוצאו או עמו. לעיתים
מינו, לעיתים דתו. לעיתים עברו, הווייתו או עתידו. פעמים תהי
החבילה הגוף, פעמים תהי החבילה הנשמה!

החבילה נישאת כמו תרמיל על השכם. אם רק יבקשו לזהות אותה,
החבילה נראית כמו מתנה באריזת קרטון לבנה הקשורה בסרט ובצבעים
מגוונים. היפה, שכל החבילות נראות אותו דבר. רק גודלה ותוכנה
משתנה מאדם לאדם. בשביל להעריך את הגודל צריך רגישות. לעיתים
תהי קטנה מאוד, לעתים גדולה מאוד. אצל רוב האנשים וברוב הזמן
החבילה תהיה בערך במידה של אבטיח גדול!

מסיבה לא מובנת, פיתחתי רגישות מיוחדת לזהותה ולהעריך את גודלה
בדיוק מרבי. כך הימים חולפים, אני מדבר איתם ומחטיף מבט מציצן
בשכמם. אני הולך ברחוב, מתבונן בחלונות הראווה, ובזוית העין
רואה ילדים, גברים, נשים וזקנים החולפים על פני. כל אחד
והחבילה שלו. מי זקוף ומי שפוף!

'הסקרנות הורגת', כך שאיני מתעניין באמת בתוכן החבילה, אך
לפעמים אנסה לגזור את התוכן מתוך הגודל. יש בה דברים רעים
וטובים. מתנת אדם ומתנת אלוהים. כמו מצב הרוח החבילה תשנה גודל
ותכנים, אבל לעולם תישאר אותה אריזת קרטון לבנה הקשורה בסרט
ובצבעים מגוונים. בכוונת מכוון תהיה דומה לכולם, כמו הגולגולת
למוח, כמו בית החזה ללב!  


ב     לילה אחד הלכתי לתומי ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב מתרגש
ממזג-האוויר הנפלא ומחיותה של העיר ללא הפסקה. הרחוב עצמו  שקק
אדם. בתי הקפה היו מלאים בבליינים, כך שהתקשיתי למצוא מקום
ישיבה. לשמחתי, מצאתי כסא פנוי בבית קפה "נטו" בקרן רחוב
ארלוזורוב. נבלעתי בתוכו והזמנתי אספרסו קצר וכוס מים.

כפי שעושים בזמן ההמתנה להזמנה שבסוף תגיע, סקרתי בעיניי את
האנשים הנמצאים איתי בבית-הקפה, ומתוך הרגל חיפשתי בחורות
בודדות שלא מצאתי. ניסיתי גם להעריך, מי מהזוגות נפגש בפעם
הראשונה לפגישה עיוורת? מי נשוי זמן רב מידי? ומי נפגש בסתר?
סוג של שעשוע אנתרופולוגי נפוץ במקומות הבילוי. רוב הזמן, קשה
מאוד לאפיין אותם, אבל יש סימנים. בעיקר במבט גנוב, לפעמים
מתחת לשולחן. בכל מקרה, בית-הקפה המה אדם והאנשים שבו היו
ססגוניים, כך שהיה במי לצפות. למעשה, מכל האנשים בחרתי להתמקד
באישה, שנראתה לי באותו הרגע הכי מושכת בבית הקפה.

מונה, בשנות העשרים המוקדמות של חייה, ישבה ממולי עם גבר זר
שישב וגבו אליי. לפי הזית בכוס וצבע המשקה הזהוב, מונה שתתה
מרטיני חצי יבש בצחוק כובש ומצאה גם זמן איכות לחפש שערות
מפוצלות בחושך. בידיה היא ליטפה בחושניות את שמלתה האדומה
המותאמת לגוון עורה השזוף, ואת אזור הבטן התחתונה. היא גם
שיחקה ברגליה החטובות בכל פעם שהבחינה בי נועץ בה מבטים. היא
הייתה שתויה לגמרי, כך שלא היה סיכוי שהיא זיהתה אותי!

לאחר שעה קלה, כאשר מונה קמה ללכת בגפה, ראיתי את חלל בית-הקפה
נמלא בחבילה שלה. הייתי המום! אף-פעם בחיי לא ראיתי חבילה
בגודל כזה! לקח לי מספר שניות להתאושש, להשאיר כסף על השולחן
ולמהר ולצאת בעקבותיה לרחוב.


ג     בזכות גודלה של החבילה הענקית שנשאה בשכמה ולמרות האנשים
ששוטטו ברחוב גלים-גלים, היה קל מאוד לזהותה ממרחק. מונה הלכה
לכיוון צפון. בפינת רחוב יהודה המכבי השגתיה מתנשף. היא הפנתה
אליי מבט, חייכה קלות והמשיכה בדרכה. כמעט דמיינתי אותה מסמנת
לי באצבע שלה להמשיך לעקוב אחריה!

אחר-כך לקחה מכתבים מתיבת הדואר שלה ודידתה אל עבר דירתה
שנמצאת בבית מגורים ישן ברחוב שלומציון המלכה. אישה מוזרה
מונה. היא נכנסה לדירה והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה! נכנסתי
בעקבותיה, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה.

מונה לא הדליקה אור וגם לא דיברה. שמעתי קולות של צחצוח
שיניים, וגיששתי באפלה אל חדר הרחצה. מרוב שתייה לא שלטה
בגופה, אז קילחתיה בחושך מוחלט. אחר-כך הלכתי בעקבותיה אל חדר
השינה. היא הדליקה מנורת לילה זעירה, והאור היה כתום ורך. היא
הסירה את מגבת הרחצה הצהובה מגופה ונכנסה בשקט למיטתה. נשכבתי
לצידה. ליטפתי את כתפה והיא מיד נרדמה.

מתוך סקרנות בלתי נשלטת, חיררתי חור קטנטן בחבילה הענקית!
התנשפתי בכבדות כמו בשיאו של מעשה אסור והצצתי פנימה. החבילה
הייתה כמעט ריקה לחלוטין! לא האמנתי ולא הבנתי. אולי מרעש
נשיפותיי, מונה נעה בחוסר נחת. נבהלתי ומיד עשיתי עצמי ישן עד
שמרוב עייפות המחשבות, נרדמתי.


ד     שהתעוררתי מצאתי אישה זרה רוכנת בין רגליי ויונקת
במיומנות. מונה חייכה אליי וכמו תינוקת המשיכה לינוק עד
שפרקתי. היא אמרה: "יפה!" זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את
קולה העמוק והמחוספס. פישקה רגליה וביקשה: "עכשיו תורך!"
השבתי: "רגע, לא שזה משנה, אבל הקול שלך מוכר!" היא חייכה.
חייכתי לעברה בחזרה והתחלתי למצוץ וללקק אותה בתנועות סיבוב עד
שפרקה.

שהתעוררתי בפעם השנייה, מצאתי את עצמי שוכב עירום כמו תינוק
במיטה מכורבל בשמיכת צמר חמימה ומתגונן מפני צינת הבוקר. האור
שהפציע דרך התריסים המוגפים, האיר את חדר השינה שלה, שהיה יפה
ועדין במיוחד וצבוע בגווני אפור ולבן. הפסים המוצלים שציירה
השמש המציצנית על הקיר, הזכירו את המציצנות שלי אתמול בלילה
בחבילה הענקית של מונה.

קמתי, זרקתי על עצמי חולצה ובעקבות רעש הכלים הלכתי למטבח. שם
מצאתי את מונה לבושה בחלוק קצרצר ובלי לבנים, וברגליים ארוכות
ויחפות עורכת את השולחן לארוחת הבוקר. קיבלה אותי בחיוך מקסים:
"בוקר טוב!" השבתי לה בחיוך: "בוקר טוב!" והתמתחתי.

היא צחקה: "אני רואה שאתה כבר מרגיש כאן מאוד חופשי," והצביעה
על פלג גופי התחתון. "אתה בדרך-כלל מסתובב ככה?" שאלה וצחקתי:
"זהו, שבדרך כלל לא, רק שהתחתון שלי התלכלך ולבשתי אחד משלך."
היא צחקה: "מכולם בחרת דווקא את החוטיני השחור? מתאים לך... ,"
צחקה וצבטה אותי בישבני. מיד החזרתי לה צביטה והתקוטטנו קלות.

התיישבתי ליד השולחן, על כסא מפלסטיק בצבע אדום, שילבתי את
ידיי ורגליי והתבוננתי בה חותכת ירקות על השיש. מונה לא הייתה
אחת מהנשים הכי יפות שראיתי בחיי, אך משהו במבטה הענוג, השקט
והרגוע, השרה בי שלווה. אולי גם בזכות כך, הרגשתי שמונה היא
האישה הכי סקסית שפגשתי מימיי! היא ביקשה: "תפסיק להסתכל עליי
ככה!"


ה     צחקתי: "תגידי, איך קוראים לך?" והיא צחקה: "מונה.
קוראים לי מונה ואני ספרנית באריאלה." שאלתי: "אולי בגלל זה
הקול שלך מוכר?" היא השיבה: "אתה יודע, הספרייה היא כמו מנזר
שתקנים. אני בספק אם הקול שלי נשמע לך מוכר משם, אבל אולי
משם?!"

אמרתי לה: "את יודעת מונה... , אתמול בלילה לא התאפקתי,
וכשישנת, הצצתי בחבילה הענקית שלך." היא הביעה פליאה: "הא, לא
ידעתי שהיא ענקית. אתה יודע שאסור לחטט...?" פתאום התעניינה
כמו מוצאת הזדמנות נדירה לדעת: "מעניין מה מצאת?"     השבתי:
"החבילה הייתה כמעט ריקה לחלוטין!" היא צחקה בהקלה ואחר-כך
פניה עטו מבט עגמומי.

שאלתי בדאגה: "הכול בסדר?" היא התעשתה וחייכה: "הכול בסדר."
מיד הניחה על השולחן סלט ערבי ופלטה של גבינות ולחמניות חמות
וטריות, ובהיסח הדעת  היא ליטפה לרגע קט בידה הענוגה את כתפי,
כמו משדרת מסר של הרגעה. היא התיישבה: "אפשר לאכול. בתיאבון!"
השבתי לה: "בתיאבון!"
   

ו     "תשמעי, אני באמת מצטער, לא הייתי צריך לחטט!" לחשתי.
"זה בסדר, סתם עברו לי מחשבות בראש," היא אמרה. "זה דווקא
מעניין ... ", היא הוסיפה, "כל אחד יודע מה מכילה חבילת חייו.
רוב הזמן יתעלם ולעיתים ידחיק, אבל ברוב הזמן יידע בדיוק!"

"ברוב המקרים ומתוך חולשתה של האנושות אין באמת מה לעשות. מתוך
זהירות וכבוד לזולת, לא מתעניינים באמת בתוכן החבילות של אנשים
אחרים. אני יודעת שרק מתוך סקרנות התעניינת בי, אבל בכל זאת
התעניינת בי... וזה דווקא היה חידוש מרענן ואפילו נעם לי,"
חייכה והתבוננה בטוב שבעיניי.

"מה שמעניין", היא הוסיפה, "זה איך שהדברים נראים מבחוץ. אתה
יודע, בני האדם הם כמו מכשיר מדידה שמשפיע על תוצאת המדידה!
בכל מקרה, לא הופתעתי מדבריך על תוכן החבילה שלי, כך שהייתי
ישרה עם עצמי. אני עוברת תקופה כזאת."

"מונה, אגב שם יפה, תגידי... למה לדעתך צריך לשאת איתנו לכל
מקום את החבילות המעיקות האלה? למה אי-אפשר להשאיר אותן
לפעמים... למשל בבית? למשל מאחור?" היא צחקה מדבריי: "לשיווי
המשקל משמשות החבילות! לשיווי המשקל, אחרת לא היינו הולכים
זקופים!"

"פעם קראתי שיר", הוסיפה, "אני לא זוכרת בדיוק של מי, אבל השיר
אומר בערך כך: אם לא הייתה החבילה בגב - היינו הולכים על ארבע
כמו החיות. חלקנו בלי החבילה - היו מרחפים כמו הציפורים. אנחנו
בני-אדם. אנחנו לא רק אוכלים, מזדיינים וישנים. למזלנו אנחנו
יצורים רגישים - יצורים חושבים!" הדגישה בקולה ומיד צחקה.


ז     שאלתי: "ולמה החבילה שלך גדולה כל-כך? ולמה היא ריקה?"
היא השיבה: "אתה... יש לך הרבה שאלות בשביל בוקר ראשון. לפעמים
משקל החבילה עצמה מהווה את המשקולת לשיווי המשקל!"

מונה צחקה: "ואיך קוראים לך שואל השאלות?"  הושטתי לעברה יד
והמגע שלה היה חמים ואוהד: "נועם, סליחה." "דע לך נועם, בדרך
כלל דווקא החבילות הקטנות מאוד נושאות בחובן משקולות כבדות
מאוד. כמו ההבדל בנפח בין קילוגרם נוצות לקילוגרם פלדה!"

הרהרתי בקול: "הן קטנות כאילו שיש עניין להתבייש בו." היא
אמרה: "לפעמים זה בדיוק כך... לפעמים מבושה הן נורא קטנות
ולפעמים מתוך אהבה. ודווקא בחבילות הקטנות, איש סקרן, היהלום
והחלודה!"

אמרתי לה: "לפיכך טוב שיש לך חבילה גדולה מאוד." היא אמרה
בכעס: "לא נועם, זה דווקא לא טוב! אתה לא רואה? החבילה גדולה
ומסורבלת מידי וכולה אוויר ורוח! האנשים לא מבינים, שזה דווקא
דיי משעמם לחיות בלי דאגות ובלי אהבה... ."

והיא הוסיפה בעצב: "הכי טוב זה משהו באמצע הטוב. לא גדול מידי
ולא קטן מידי." התפרצתי לדבריה: "משהו במידה של אבטיח גדול?!"
היא צחקה: "בדיוק, משהו בגודל כזה!"


ח     המשכנו לשוחח. מונה שאלה בדאגה: "ולמה יש לך חבילה קטנה,
כפי שלא ראיתי מימי?" הופתעתי: "מה באמת? החבילה שלי קטנה
מאוד? לא ידעתי!" היא הנהנה בראשה: "כן. הכי קטנה שיש. אמנם
אתה לא יכול לראות, אבל היא הכי קטנה שיש!"

"דרך אגב, בגלל זה הזמנתי אותך אליי הביתה. נועם, אל תיעלב. רק
מתוך סקרנות הזמנתי אותך אליי." "ככה, רק מסקרנות?! מאהבה היא
קטנה מאוד!" פסקתי בהתרסה. "יופי, אני שמחה בשבילך, אבל לא
ניראה לי. ראיתי חבילות קטנות מאוד מאהבה אבל מעולם לא ראיתי
אהבה גדולה כזאת!" מונה צחקה.

היא התגרתה ואחזה בסרט הירוק הקושר את החבילה: "אפשר לראות את
האהבה הגדולה מאוד?" פתאום לא הייתי בטוח בעצמי, והשתוקקתי
ללכת. חייכתי במבוכה ואמרתי: "אין לי בעיה עם זה, אבל את יודעת
שלא כדאי לחטט. חוץ מזה, אני גם ממהר לעבודה. יש לי ישיבה
דחופה!" מונה צחקה והוספתי: "אולי יום אחד אתן לך להציץ, וכך
תוכלי גם את לספר לי מה מצאת."

היא הרהרה ואמרה: "זה בסדר, אין לאן למהר. לחבילות יש נטייה
להישאר בכוח ההתמדה, כמו זיכרון כמו מציאות!"