טעיתי לחשוב שהפעולה האחרונה שאעשה בלבנון תהייה פעולת מעיים.
לא הייתה בכך כל משמעות סמלית או הבעת דעה כלשהי, אלא תגובה
טבעית ונורמאלית לכך שבלילה הקודם, חגגנו את העזיבה המיוחלת
בכמות מופרזת של דובדבנים.  למעשה, הדבר היחיד שהוא נורמאלי
וסדיר במקום המטורף ההוא היו היציאות שלי ולכן כמו בכל בוקר,
בין תשע לתשע וחצי התעורר בי הצורך הקבוע.  כולם כבר חיכו בתוך
הספארי , דרוכים ומפוחדים, מזיעים בתוך השכפ"צ ודוחקים בנהגוס
לנסוע הביתה.

למזלנו, ישבתי במושב הקיצוני שקל לרדת ממנו.  לו הייתי דחוק
בעומק המשאית, בינות לערמות תיקים דחוסים בבגדים הממתינים
לכביסה, סביר שהעניין היה מסתיים אחרת.  משכתי מהתיק שלי גליל
ניר טואלט והתרוממתי ממושבי.  החיילים שהבחינו בכך, לא השלימו
עם העיכוב בתכניותיהם "אולי תתאפק?! יותר כיף לחרבן בבית." אמר
מישהו ואחר הוסיף "מצאת לך זמן, לא יכולת לחשוב על זה קודם?!"
הזדהיתי לגמרי עם דבריהם אך הלחץ המעיק בבטני, לא הותיר לי
ברירה - חוקי הטבע הפרטיים שלי גברו על תקנות הלכידות החברתית
של הפלוגה.  פשטתי מעלי את האפוד והשכפ"צ, הסרתי את הקפל"ד
וזינקתי החוצה.  ניצן הושיט לי בשאט נפש את גליל הניר ואת הנשק
שלי "זריז, הא?! ותסתכל מסביב לפני שאתה מתיישב שלא יכנס לך
איזה קוץ בתחת."

שלושת אלפים שבעים ושתיים שעות.  מאה עשרים ושמונה ימים הייתי
כאן באופן מצטבר לשלושה פרקי מילואים.  במקום המתעתע הזה שנוף
גן עדן עוטף אותו ברכות, אך סכנות מוות אורבות בכל סיור, מארב
ובכל נסיעה.  "קוץ בתחת" היה הדבר האחרון שהטריד את נפשי מהרגע
שאספתי את המעטפה החומה מתיבת הדואר.  לרגע שקלתי לקרוע אותה,
אך לא היה טעם בהריגת השליח.  המילים "תחנת איסוף: קריית
שמונה" היו תמיד כתובות בכתב יד נשי מעל קו תחתון שחור,
נוטעות בי תקווה מזויפת שאולי ניתן לשנות את רוע הגזרה.  השכל
הישר סירב להשלים עם הציווי החוקי בעליל שהטיל עלי משימה חסרת
תכלית ולכן, בלב חצוי יצאתי למילואים.  אותו היגיון גרם לי
לנסות ולשכנע את מפקדי שאפשר "רק הפעם" להסתדר בלעדיי, או
להתחזות לחולה אנוש ואף לאיים בירידה מהארץ.  פעם אחר פעם
מצאתי את עצמי, בעל כורחי, סופר שעות עד שיסתיים תסריט האימה
הפרטי שלי וחלום התעתועים של עם שלם.  הפחד והחשש לא מנעו ממני
להיכנס לסבך השיחים הקרוב לספארי, גליל נייר טואלט בכיס הדגמ"ח
והנשק אחוז חזק, דרוך ומוכן לכל צרה שלא תבוא.

אי בהירות עמדה מוצקה, כמו שרק אי בהירות יכולה להיות.  לא
ידענו מי האויב, נגד מי בדיוק אנחנו נלחמים? מי בעדנו ומי
נגדנו? ומתי כבר לעזאזל לא נצטרך להתאסף בקריית שמונה או לפרוט
את שעותינו לדקות במארבים אינסופיים.  כל רועה צאן תמים למראה
היה מחבל מתאבד בפוטנציה.  כל תזוזה חשודה בין השיחים הניבה
מטר של אש מיידי וקטלני במה שכונה לימים "נוהל טיהור" אם כי,
לא היה שום דבר טהור במה שעשינו שם.  אחרי נוהל הטיהור בא
"נוהל סריקה".  באחד מהימים הנוראים האלו, מצאנו רועת צאן בת
ארבע עשרה שנכנסה לבין השיחים כדי לעשות את צרכיה.  היא שכבה
על גבה, מכנסיה מופשלים עד מתחת לברכיה וגופתה הצנומה מנוקבת
ממאות כדורים.  רגליה היו מונפות ומכופפות, ידיה פשוטות לצדדים
ולו היו הקליעים חסים על פניה, בוודאי היינו יכולים להבחין
בתמיהה ואולי אף את הכעס שחשה בעת שהרגישה את הכדור הראשון
חודר לגופה.

עשרה חיילים של צבא ההגנה לישראל עומדים ושותקים מסביב לגופה
של ילדה.  תמהתי באם גם באותו רגע, מישהו מהם המשיך לספור את
הדקות שנותרו עד לסיום המילואים.  לא על ישראל הגנו באותו סבך
שיחים, גם לא על עצמנו ובוודאי שלא על הילדה שמעולם לא טרחנו
לברר את שמה.  לימים, "המקרה של הרועה שהלכה לחרבן" הייתה רק
כותרת לסיפור כחלק מאוסף האירועים שיצקו תוכן למיתולוגיה של
הפלוגה.  אותה מיתולוגיה כללה גם את "הסליק של הרימונים שמצאנו
בבית השיח'" ואת "עוזי הפוזל שבעט בנפל של מצרר ".  ממרחק של
שנים, נראה לי שבדיוק אז, בתוך השקט שמופרע על ידי צרצור
ציקדות וריחו החריף של אבק השריפה, נעלמה הציניות.  אף בדיחה
שחורה לא נאמרה, חצינו את סף ההומור - גדרות ההגנה ובדיוק
בנקודה ההיא, איבדנו את תמימותנו.

לא לתמימות האישית אני מתכוון, או לזו שמלווה רוח נעורים, אלא
לתמימותנו כעם, כקבוצה של אנשים בעלי אמונה זהה ושאיפות
משותפות.  עם ישראל חי, אבל הרועה מתה.  יש שיאמרו שנותרנו
תמימים ואפילו תמימים מדי בקנה מידה של המזרח התיכון, אך קשה
לראות תמימות שעטופה כל כך הדוק בצידוקים מוסריים שאין להם
תוקף.  יחזקאל, שהתחיל "להתחזק" כבר אז, והיום יש לו תשעה
ילדים אמר שעם שאין לו אמונה, לא יכול להרשות לעצמו להיות תמים
ואולי, לא את התמימות איבדנו באותו סבך, אלא את האמונה.

צעדתי עמוק יותר לתוך השיחים, מפשיל את מכנסי במהירות וכורע.
הנחתי את גליל ניר הטואלט לצדי.  אוזניי כרויות לכל רחש מעבר
לצרצור הציקדות המונוטוני, הנשק על ברכי - מוכן.  לרגע, חלפה
במוחי תמונתי מסתער על אויב לא נראה במכנסיים מופשלים.  את
המחשבה הזו סילקתי בעזרת מחשבה גרוטסקית אחרת: כל הפלוגה
מסתערת על מטרות קרטון במכנסיים מופשלים, מדדים כפינגווינים
לעבר המטרה.  את זו, סילקתי בעזרת תמונת כל הגדוד שמסתער
ומהגדוד עברתי לחטיבה ואז, לכל החיילים בצה"ל כולל רפול ואחר
כך, לכל העם שמסתער על מטרות מופרכות במכנסיים מופשלים.

"בואנ'ה! שמחוני! כמה זמן לוקח לך לחרבן?!" קולות רחוקים
מכיוון המשאית.  "עוד רגע!" אני צועק חזרה ומעיף מבט לעבר שיח
משמאלי שנע מהר מדי.  המעיים לוחצות ואני מתאמץ, כנראה בפנים
מעוותות, לסיים את ענייני כמה שיותר מהר, אך גופי אינו משתף
פעולה.  כאב עמום מתפשט באזור הבטן התחתונה ואני שוקל להניח את
הנשק, כדי שאוכל ללחוץ על הבטן.  הפחד לא מאפשר לי לוותר על
הנשק לגמרי ולפיכך אני מתפשר עם עצמי על יד אחת אך גם זה לא
מסייע.  הקריאות מכיוון המשאית הופכות קולניות יותר וחסרות
סבלנות שלא הייתה מלכתחילה.

אחרי ההסתערות על הילדה, אף אחד לא פצה פה.  חששנו אפילו להרים
מבט האחד לכיוון השני ולהסתכל על עצמנו.  עמדנו ונעצנו מבטים
שנעו במרחק הקצר שבין קצות הנעליים המאובקות שלנו לערוותה
הגלויה של הילדה.  מסביב, הכבשים התועות חשו בתבונתם
הקולקטיבית שהן איבדו את הרועה שלהם ונעו מסביבנו ללא תכלית,
מנסים להבין איך מגיעים הביתה מה שיותר מהר.  היום אני מבין,
שגם לנו הייתה את אותה תחושה קולקטיבית.

עיתון בערבית היה אחוז באחד השיחים, מתנפנף ברוח ומאיים
להתנתק.  פסעתי צעד, אספתי את העיתון והנחתי אותו על ערוותה של
הילדה שהייתה שעירה לגמרי כערוות אישה בוגרת והנחתי אבן על
העיתון על מנת שלא יתעופף.  לו היה שם עוד דף אחד, הייתי מכסה
גם את מה שנותר מפניה ולו היה שם דף שלישי - בוודאי את פני שלי
הייתי מכסה איתו.  ניצן אמר אחר-כך בדרך למחנה, שזהו כנראה
תפקידה האמיתי של התקשורת החוסה תחת אינטרסים פוליטיים - לכסות
את העובדות.  היום הוא עורך של אחד העיתונים הגדולים ומעניין
אם שינה את עמדותיו מאז.

ביד שמאל הפנויה אני מנגב את אחורי. ושוב ושוב ושוב, מותיר
לצידי ערמת ניר טואלט.  השיח משמאלי עדיין נע במהירות ואני
שוקל לירות צרור אחד לתוכו, רק כדי להיות בטוח שאין שם אויב,
אך קריאות החיילים מונעות ממני לפתוח במלחמה חדשה, טרם הסתיימה
זו הנוכחית.  אני מתרומם בהקלה מסוימת, רוכס את כפתורי מכנסיי
ומאבזם את החגורה הצהלית, לא מביט לאחור.

לאחר מכן אני חוזר למשאית, מוכן לספוג את קיתונות הכעס.  מנסה
להכין בדיחה בסגנון של "לא תאמינו מה ראיתי שם", ולו רק כדי
להעשיר את המיתולוגיה הפלוגתית ולהסיר מעצמי אחריות גם לעיכוב
ביציאה הביתה וגם למה שקורה בלבנון באופן כללי.  מושיט לניצן
את הרובה ומטפס בזריזות למשאית.  כשאני מתיישב, אני נזכר
שהותרתי את גליל נייר הטואלט בין השיחים ולרגע, שוקל אם כדאי
לרוץ ולהביא אותו.  בכל זאת - גליל חדש לגמרי.  עשרות מבטים
זועמים גורמים לי לוותר עליו.  אני עוטף את עצמי בשכפ"צ
ובאפוד, חובש את הקפל"ד ומתיישב.  צועק את המשפט שהיה אצור
בתוכי ארבעים ושניים יום "נהגוס! סע הביתה!" ומוסיף שתי טפיחות
מהדהדות על דופן המשאית.

נוסעים הביתה. הדרך מתפתלות בנוף אביבי ירוק.  נהימת המנוע
שמתאמץ בעליות וציקדות.  ציקדות בכל מקום וזמזומן גובר על רעש
המנוע.  שוב אותן בדיחות שכדאי לבוא לכאן בהזדמנות לנופש עם
האישה והילדים ושאולי כדאי להציע ללבנונים להחליף את הארז
שבדגלם לאיור של ציקדה.  הספארי חורקת בכל סיבוב - הנהגוס חסר
סבלנות, בדיוק כמונו.

אחרי עשרים דקות של נסיעה הספארי נעצרת בפתאומיות.  אני מוציא
את הראש ומביט לפנים.  מאה מטר מלפנינו שכובה על צידה ספארי
צבאית אחרת, מעלה עשן.  הריח מכה בי בחזקה - ריח אבק שריפה
חריף מתמזג עם ריח מר של בשר חרוך.  אי אפשר לטעות.  עוד לפני
שהמוח מבין אני צועק "פריקה! פריקה! נתקלנו!" וכולם חוזרים
אחרי באינסטינקט מתורגל לעייפה.  קופצים מהספארי במהירות ורצים
לכיוון זו שלפנינו, בוחנים תוך כדי ריצה היכן שוכבים פצועים
שעוד אפשר להציל ולהיכן כבר אין צורך לרוץ.  מכשירי הקשר
מתחילים לטרטר וגוברים על הציקדות, מסוק מטרטר מלמעלה ועוד אחד
אחריו.  ג'יפים זריזים מתקרבים אלינו משני צידי הכביש ואח"כ
אמבולנסים וצעקות "חובש!" והמולת גיהינום מתרחשת בתוך נופי גן
העדן הירוק שמסביב.

בתזמון מקרי של נפלאות גורל, איחרנו לנסוע באותו כביש.  פעמים
אין ספור חשבתי מאז, שלו הייתי אוכל פחות דובדבנים, או יושב
עמוק יותר במשאית, היינו אנחנו אלו שמוטלים מסביב, פזורי
איברים ומרוטשים.  בראיה עובדתית קרה, הייתי אני זה שאחראי
להצלת הפלוגה ממוות בטוח.  אלמלא אותה פעולת מעיים סדירה שלי,
ליחזקאל לא היו היום תשעה ילדים, ניצן לא היה עורך אף עיתון
וברור שאיש לא היה יודע על אותה רועת צאן.  מיתולוגיה שלמה של
פלוגה הייתה יורדת לטמיון.  בראיה עובדתית קרה - רק בזכותי,
מלבד עוזי הפוזל, כולנו ניצלנו.  לא רק שלא קיבלתי אות הכרה
בבית הנשיא על פועלי, אלא אפילו לא העשרתי את המיתולוגיה
הפלוגתית, כי מי יזכור פעולת מעיים שגרתית שכזו?