האגדה מספרת, על הלך עני שסבב בדרכים, עם כינור קטן וקשת לנגן,
נדד מעיר לכפר,  ואחרי ליבו צעד, ובכל דרך עליה שאל,   כי את
אהבתו חיפש.
     
יום אחד הגיע לעיבורה של עיר, וישב לנוח על הספסל  ברחוב,  נח
ביום ,  וקם לאור הירח והחל פורט את שירו העצוב...

תחילה שקט היה השיר , וכמעט שאין קולו נשמע, כי ליבו מנגן היה,
והיה הוא הרוח, וליבו הנשמה  לניגון עצוב זה.

ואט אט היתה ידו ניגשת אל הקשת ומעבירה אותה על פני המיתרים,  
עדין היה החיכוך , וכך גם נגינתו..
ואי שם בבית קטן היה לב מתחיל לפעום , ועוד לב , ועוד פעימה,
ועוד בית , ועוד פזמון...

הירח שעלה עצוב החל מחייך, והעז להציץ יותר מבעד לענן, והתבונן
על הספסל הנודד של האדם וכינורו.
והיה   העני מתבונן על הירח , ובליבו לוחש. איפה הדרך  וכמה
עוד אלך עד שאמצא את נשמתי, כי ליבי כבר כמעט ואינו פועם.

הביט בו הירח בעיניו הכחולות , ואמר לו, אל תחפש (כי לא כך
תימצא), רק תנגן (כי מכך נוצרה), וכך היתה נגינתו נעשית חרישית
יותר, ועצובה יותר.

עד שבכה הירח , ובכו הכוכבים וכך הם נראו נוצצים יותר.

עצם ההלך את עיניו, וידו החלה לרטוט, חיבק את כינורו  ונרדם.

ובחלומו הוא שומע  כנפיים  מעליו, ומלאך צחור עם כתר זהב מרחף
למולו,  חיוכו יהלומים,  וריסי עיניו כגלים, ועיניו  אינסופיות
כחולות בוכות  וצלולות..

התבונן בו המלאך יפה התואר ורוחו כיסתה אותו, לא חיממה ולא
קיררה , רק עטפה - באהבה...  
ליטפה את פניו, חיזקה את כתפיו, וחיבקה את גופו, נישקו ברפרוף
על פיו , והלך לדרכו.
חייך ההלך  וכתינוק בכה.   ובליבו ידע , שאחרי הירח  בין
הכוכבים, בסמטה קטנה,    בבית חם,   מחכה מלאך  וכנפיו פרושות,
לחברו באהבה - על שמי נגינתו...