זוכר את היום בו הכרנו, שם בירושלים, בדירה חשוכה של חבר עוד
כשהיית חשדנית, קצת מהוססת. כמה שבועות אחר כך כבר הספקתי
להתמכר לתחושת האצבעות שלך עלי, מרקדות על עורי, על איבריי.
זוכר את הימים הארוכים בהם היינו יחד, צמודים (היו שאמרו
צמודים מדי), יושבים יחד בשיעורים או בבתי קפה, מסתגרים בחדר
שלך שעות ארוכות... היית מתבוננת בי עד אין סוף, אומרת שאני
חשוב לך מכל דבר אחר, שבלעדי חייך לא שווים מאום. אמרת שאני
מושא אהבתך, שיודע את כל הסודות והזכרונות שלך... תמיד היינו
מאבדים תחושת זמן (ועכשיו זה נראה כמו נצח).
הו, כמה סתמיים הם חיי ללא הנוכחות שלך,  כמו נתלשתי בחוזקה
מהדבר היחיד שנותן לי קיום, שנותן לי משמעות...  ועתה אני
במחוזות של זרות וניכור, חשכה בעיני, כך הפקרת אותי בזרועותיהם
של זרים.
בימי הסוף שלנו כבר ידעת. הרגשת שאני עייף יותר, אדיש יותר,
נושם בכבדות ולא מהיר מחשבה כשהייתי. אמנם חששתי שאני נטל על
גבך, אך התנחמתי ביכולת שנותרה לי, להעניק לך את הדברים
הפשוטים ביותר, ההנאות הקטנות... אך לא עוד.
שבועיים מאז האובדן, אני יודע שגם את מתגעגעת... התרוצצת,
חיפשת אחר מומחים ולבסוף לא נותר לך אלא להשאיר אותי, כאן,
במקום החשוך הזה, במקום שנוטל ממני כל תחושת יחוד נוכח אלפי
חלקי מתכת ורכיבים, ועשרות מחשבים ניידים, שחורים ומאובקים,
כמעט כמוני.