אני עומדת בפתח האולם.
לימיני חמותי לעתיד לבושה שמלה מנצנצת, שואבת את המעטפות
המוגשות לה לתוך תיק שנראה בדיוק כמוה - קטן וחסר פרופורציות
לתכולתו.
משמאלי אמא שלי ישובה על כיסא כשרגלה החבושה נשענת כיסא עטוף
בבד לבן.
(היא נקעה את הרגל כשמעדה במדרגות הרבנות אחרי טקס הגירושין
מאבא ועכשיו היא מחייכת לכולם כאילו אין מחר).
אבא ושאולי עומדים ליד הבר וקשה להגיד מי מהם יותר שיכור.
על הפרצוף שלי מרוח החיוך הכי רחב שאני יכולה, שכל הנשמות
הטובות יראו כמה טוב לי ביום הכי מאושר בחיי, נבלות.
אני מכניסה פנימה חמש שאיפות עמוקות ונושפת רק ארבע מהן,
משאירה לי בכל פעם שאיפה אחת להחזיק את החיוך.
הבטן שלי מתהפכת אבל אני דווקא לא מתרגשת בכלל, נראה לי שזה
מהחומוס שתקעתי אתמול בלילה באיזה התקף רעב. רק אחרי שירדתי
עליו עם חצי לחם קל ראיתי שפג לו התוקף לפני שבוע. באמת היה
קצת חמצמץ.
לשאוף לשאוף לשאוף לשאוף לשאוף, לנשוף לאט... לאט... לאט...
לאט... ולעצור.
אני מרגישה את הבטן מקרקרת במחאה ואני מכווצת את פי הטבעת.
זה מרגיש כאילו תקוע לי חילזון בתחת והוא מנסה לפרוץ לו דרך
החוצה בכל נשיפה.
בזוית העין אני קולטת שוב את הדודה של שאולי מתקרבת אלי בחיוך
רחב, אבל ברגע שהיא רואה את הצלם עובר למקום אחר היא מתרחקת
לבר ונעלמת.
מזל ! לפי איך שהיא נראית חיבוק אחד ממנה וברל'ה היה מגיח
החוצה בתרועה.
למה התעקשתי על קבלת קהל, למה? למה לא יכולתי לדפוק כניסה דקה
לפני החופה?
הייתי יושבת עכשיו במשרד של מנהל האולם טועמת קצת פסטלים או
קבבוני טלה שהריח שלהם מטריף אותי ומעורר בי בחילה גם יחד.
זה הגיוני שאני חושבת על אוכל ועל השלשול שמחכה לי באותו הזמן?

איזה שטות היה לבחור את השמלה הזאת, איך בכלל יכולה כלה ללכת
לשירותים עם כל שכבות המרנג האלה?
שאולי כבר במשקה הרביעי או החמישי שלו ואני מנסה לרמוז לו עם
העיניים שיביא לי גם משהו לשתות, אבל המבט המזוגג שלו מראה לי
שהוא נמצא רחוק מכאן.
שאולי כבר מזמן רצה שנתחתן, עוד מי"ב במסיבת סיום כשעישנו
צינגלה יחד הוא הציע לי, חשבתי שהוא מסטול וצחקתי כל הלילה.
מאז כל יום ראשון האחרון בחודש הוא היה מציע לי נישואין ואני
הייתי מסרבת, ככה 15 שנה.
בכל השנים שלנו יחד נפרדנו שלוש פעמים, פעמיים בגללי ופעם בגלל
אחותי רחלה. אבל הוא היה סבלני וחיכה לי. גם כשהייתי עם ליאור
השקמיסט ההורס או עם אלברט שאמר שהוא בן 30 ואחר כך התברר שהוא
בן 45 נשוי עם 3 ילדים.
אני כל הזמן אמרתי לו: " שאולי, די,  תמשיך עם החיים שלך, תן
לי להמשיך עם שלי", אבל הוא כל הזמן רצה רק אותי, חוץ מהפעם
ההיא שהוא רצה את אחותי.
הנה הרב סופסוף מגיע, על החליפה שלו יש סימן של משהו... פרור
של חלה או אולי שאריות של סלט טונה מהבופה, לא משנה.
הוא ניגש לשאולי ומוליך אותו לחתום על הכתובה, צריך עדים וכולם
נעלמים פתאום, מי רוצה להיות עד לאסון?
רק שיזדרזו... נגמור עם זה ודי, אלוהים יודע איך אני אצליח
לרקוד "למות עליך" עם שאולי על הרחבה בפעם הראשונה כזוג נשוי.

אולי אני אצליח להתפלח לשירותים, או שאני אביים התעלפות בסוף
החופה, זה מצטלם יפה, אפשר לשלוח לפספוסים, אולי נזכה באוטו.
מנהל האירוע ניגש אלי כדי להגיד לי להתכונן לחופה, הוא ממש
נצמד אלי כאילו בגלל הרעש אבל תוך כדי מחליק את היד שלו על
השדיים שלי "בטעות", חרמן קטן עוד כשנכנסתי לאולם לטעימות
ראיתי איך הוא מלטף לי את החזה עם העיניים. טוב, האמת היא שאי
אפשר להאשים אותו, ירושה נאה קיבלתי מסבתא לונה.
איפה ההינומה? רחלה אמורה להשגיח עליה, אבל מי משגיח על רחלה?
איזה עצבים עם זאתי בשום דבר אי אפשר לסמוך עליה. אני מבקשת
מאושרית הבת של סימה לחפש אותה ולהגיד לה לבוא לשירותים עם
ההינומה.
ברגע שאני מתקרבת לשירותים אני שומעת קולות מוכרים ורואה את
רחלה מתמזמזת עם שימי של שרה בין צמחי הנוי כשהיא לובשת את
ההינומה שלי - זונה, מילא שימי אבל מה עשתה לה ההינומה שלי?
אני מורידה לה את ההינומה בכח (וגם קצת תוספות שיער) הולכת
בהפגנתיות לשירותים, נכנסת לתא הקטן ויושבת על האסלה. שיגמר
כבר הסיוט הזה איזה לילה מגעיל חם ולח. הבטן שלי נפוחה ואני
מפליצה בזהירות... יא אלוהים איזה ריח ביוב.
בא לי לברוח מהחלון כמו בסרטים אבל אין חלון ואני הסרט שלי עוד
רק בפרסומות.
הפעם לא היתה לי ברירה, הייתי חייבת להסכים כבר רואים קצת בטן
ושאולי חושב שזה שלו, מה אני אגיד? אולי זה באמת שלו, או של
שימי של שרה...
בחוץ אני שומעת את הדי ג'יי מבקש מהקהל לקבל אותי ואת האמהות
במחיאות כפיים סוערות, ההיענות הדלילה של הכפיים מעודדת אותי
לתת את השואו של חיי.  
אני אראה לכולם מי זאת ריקי בן בסט - אזולאי. יאללה אני חייבת
להתעשת, להתיז קצת מים על הפנים לסדר את ההינומה, להרים סנטר,
לחייך ולצאת לחיים החדשים שלי, שיהיה מברוכ.