יום שלישי,
שתים-עשרה בלילה
ועשר דקות.
אפשר לומר שכבר רביעי.
אוגוסט.
לילה קריר.

אחד מוזר באופניים
חוצה את הלילה,
מסתכל
לכאן
ולכאן.

זו התחלה יפה,
אך מה ההמשך?
נדמה שכל המילים
לפתע נעלמו.

נותרה רק מסגרת,
רק תמונה ללא צבעים,
ללא מכחול.

נער ונערה מאוהבים
נשענים חבוקים על מעקה
תחת עץ הפיקוס הגדול.

שלוש צעירות משוחחות
על יד המקלט.

אחד מוזר באופניים
חוצה את הלילה,
מסתכל
על אלה
ועל אלה.

מי יכתוב להם שירים?
מי ייתן להם צבעים?
מי יעניק להם חיים?
וזיכרון...

אחד מוזר באופניים
שחוצה את הלילה,
שמסתכל
לכאן ולכאן,
על אלה
ועל אלה.