[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי פרל
/
הפלה

אומרים אדם זורע - ספק אוכל, ספק אינו אוכל. ובכן, אני זרעתי
לפני כשמונה וחצי חודשים ועכשיו, עכשיו אני מחכה לתוצאות. אם
אתם שואלים אותי, אז לא התכוונתי, זה התגלגל ככה, ובסוד אני
יכול לגלות לכם, שהיא הייתה הראשונה. הייתי נער בן שמונה עשרה,
חסר דאגות. טוב, אולי עם דאגה אחת על הראש. ואז היא הגיעה - לא
יפה במיוחד, שמנמונת, עם צליעה קלה ברגל שמאל. אבל מסתפקת
במועט ואז זה הספיק... עכשיו אני נער בן שמונה עשרה, רק עם
קצת יותר דאגות - אדם נשוי, שמסיע את אשתו לבדיקות, שעובד
לפרנסתו כפקיד במשרד עו"ד - קצת עצוב, קצת שמח, כמו כולם
בערך.
מעולם לא חשבתי שאהיה ככל האדם, לא בערך ולא בדיוק. תמיד רציתי
להיות מישהו. יש אומרים שאדם נולד עם מטרה. ראיית העולם שלי
היא מעט שונה, ריאלית יותר - אדם מתחיל ללא מטרה בכלל, וכשהוא
מבין זאת ומתייאש, הוא ממציא לעצמו את המטרות בחיים. למזלי
ואולי לצערי, צורת הסתכלות זו היא שאפשרה לי להסתגל למצב
הקיים. קצת אירוני שאני אשאר רגיל, רק כי רציתי להיות כמו
כולם.
אשתי מכורח, גישתה שונה. היא לא מבינה אותי, ואני לא מבין
אותה. תמיד היא שם עם החיוך המטופש שלה, כאילו לא מודעת למה
שמתרחש סביבה (אלא רק למה שמתרחש בתוכה). ללא שאיפות, ללא
מטרות, רק עם החיוך התקוע הזה, העווית הזו, שנסוכה על פניה מאז
שנודע לה על ההיריון. בהתחלה קיוויתי שזה הורמונלי, ושזה
יעבור. אבל אט אט, עם שיפוץ מיטת התינוק הישנה שלי, צביעת חדר
התינוק, קניית החיתולים, הצעצועים והמוביילים, ההשתתפות בקורס
ההורות וקריאת ספרי ההדרכה, הבנתי שהתינוק הזה הוא רק סיפתח
עבורה, ובקרוב אני אגור בקרוואן איתה ועם חמישה ילדים קטנים,
וכולנו נעמיד פנים שאנחנו משפחה אחת מאושרת, שרק במקרה מתפרנסת
מקצבאות ילדים ומהשלמת הכנסה.
אבל אתם - אל תרחמו עליי, זה קורה גם לטובים ביותר. צריך רק
זרע חרוץ, ושהגומי יישכח במכונית, ואתה מוסמך לאבהות, עם
תעודות לידה והשמה במקום העבודה.



אני מעוצבן, החלשה מאחרת. למה כל הזמן היא צריכה לאחר לי?
בפגישה הראשונה היא איחרה בשעה, ותרצה את זה בכך שהיא לא מוצאת
את המקום. כך גם בפגישה השנייה. בפגישה השלישית, כבר הבנתי את
הפרינציפ, אז איחרתי אני בחצי שעה. לאחר שעה היא הגיעה. ומאז
אני והיא מתואמים על השעה. כשהיא הודיעה שגם המחזור מאחר לה,
פשוט הנחתי שזה...

אוי, נעמה הגעת סופסוף. באמת תודה לך שהואלת להגיע. כבר חשבתי
לנסוע לבית החולים לבדי, אבל עכשיו כשהצטרפת אליי.
אפשר לחשוב שהכול באשמתי. אני לא זו שהכריחה אותך לבוא
לפגישה.
אבל זה נכון, את הכרחת אותי.
אני לא הכרחתי אותך להינשא לי.
נכון, זה היה אבא שלך.
שתוק!
שתקנו.

הגענו לבית החולים. הורדתי אותה בכניסה ופניתי לחפש מקום חניה.
היא נכנסה בינתיים והתיישבה בחדר ההמתנה, עדיין מבלי לומר
מילה. אבל בתוכה, קורנת מאושר על כך שהיא אמרה את המילה
האחרונה. אני הגעתי אחרי מספר דקות, התיישבתי לידה, גם שותק.
הרמתי את הגיליון האחרון של "להיות משפחה" והתחלתי לקרוא.
בחודשים האחרונים למדתי להעריך את הירחונים הללו - שמצליחים
מדי חודש לגלות מחדש את ההורות, מדע שהתחיל עוד בימי האדם
הקדמון, ולהמציא עוד ועוד שיטות לגרום לילד להתפתח יותר מהר
מצד אחד ולהתאימו לטעמם של הוריו מהצד השני. ללמד אותו לדבר,
לעודד אותו ללמוד, להכריח אותו לטעום, לרכוש לו השכלה
מוזיקלית, להקנות לו כישורים חברתיים וכריזמה של שחקן
הוליוודי, לאמן אותו בסיבולת לב-ריאה, להלביש אותו במחלצות
הטובות ביותר של המותגים הנחשבים ביותר, ובכלל לשפר, לחסן,
להשביח, לחזק, לטפח, להבריק ולצחצח את הילד המסכן.

רק חבל שאי אפשר לבחור מראש.

ישנה בדיחה על פוליטיקאי המגיע לגן-עדן. פונה אליו אלוהים
ומציע לו 48 שעות, כדי להחליט אם הוא מעדיף להגיע לגן העדן או
לגיהינום, ואפילו מאפשר לו להתנסות קצת בשני מהמקומות על-מנת
לבצע החלטה שקולה. מגיע הפוליטיקאי לגן העדן, ונגלה לעיניו נוף
מדהים - עצים ירוקים, פרחים מלבלבים, פינות חמד בצל מפלי מים
גבוהים, ציפורים המצייצות מהצמרות הגבוהות וחיות בשלל מינים
וצבעים. אחר כך הולך לגיהינום. ושם הילולה גדולה. כל חבריו
הפוליטיקאים שם רוקדים ונהנים וטוב ליבם ביין. הפוליטיקאי חוזר
מיד לאלוהים, ומודיע לו בקול נרגש, כי הוא בחר לבלות את נצח
הנצחים בגיהינום. למחרת, הוא מגיע ליומו הראשון בגיהינום,
ומסביבו הכל קודר ואש תופת רושפת. שואל את השטן מה קרה, לאן
נעלמה החגיגה? והלה עונה לו שנגמרה תקופת הבחירות.
ומכל זה אני מסיק, שגם לו יכולתי לברור לי תינוק מהעדר - להקיש
על ראשי התינוקות כדי לבדוק האם הם חלולים, לסובב אותם על הצד
ולבדוק שאינם שבורים, לבדוק כל כתם וכל צלקת, גם אז ודאי הייתי
נופל על תינוק רקוב.

אבל בינתיים אין תינוק, ודווקא כן יש גיליון מיוחד עם מוסף
הריון מורחב. כתבה בשם "כיצד לבחור בגדי הריון" התנוססה על
השער, ולידה דוגמנית צעירה בשמלת הריון אדומה, "חובקת בן".
חבל שנעמה לא קראה את זה חשבתי. אני לא אוהב כשהיא מסתובבת
כולה סמרטוטית בבית, הג'ינס עם הגומי והחולצה עם הפופיק.

קראו לנו ונכנסנו לחדר הרופא.
שלום.
שלום.
אתם כבר בשבוע השלושים ותשעה. איך אתם מרגישים היום?
אני טוב, בקשר לאשתי אני לא בטוח.
נעמה צחקקה וענתה שגם היא חשה בטוב.
הרופא אמר לנו שהוא צריך לעשות מספר בדיקות שגרתיות ואז הוא
ישחרר אותנו הביתה. לרגע חזרנו שנינו לימי התיכון, מחכים
שהמורה תעבור על המחברת ותסמן וי.

אבל לא היה שום וי.
הד"ר משש את הבטן, ומיד קרא לאחות וביקש לעשות אולטרא-סאונד.
שאלנו אותו אם הכל תקין. הוא לא ענה. הוא רק הסתכל על המרקע,
כשהאחות מעבירה את המכשור הרפואי מעל הבטן של נעמה. הוא לחש
דבר מה לאוזניה, היא יצאה מהחדר והוא פנה אלינו.
אין לכם מה לדאוג. ישנו סיבוך קל, התינוק נמצא במצג עכוז ואני
רוצה לנסות לבצע היפוך.

לא נבהלתי, כבר ידעתי במה מדובר, אני ונעמה "עשינו שיעורי
הבית". או יותר נכון - היא עשתה, ואני העתקתי. הכרתי בעל-פה כל
סיבוך (וכל תסביך), וידעתי את התסמינים, את ההשלכות ואת דרכי
הטיפול עבור כל אחד מהם, ויש שאמרתי בצחוק, שההיריון הוא
הסיבוך האמיתי, וכל השאר הם רק תולדה שלו. מצג עכוז, זה משחק
ילדים, לחשתי לה. אבל היא נותרה משותקת, קצת קפואה, קצת
מפוחדת.



אולי התחלתי קצת מאוחר מדי, את הסיפור אני מתכוון. אולי קשה
להבין אותה ואותי ו"אותנו" ככה. אולי צריך לצפות במערכה
הראשונה, ולו רק כדי להבחין באקדח ולהיות מוכן לכשיירה במערכה
השלישית. ואולי בכלל, החיים הם בלגן אחד גדול רק בגלל אנשים
כאלה - שמופיעים משום מקום, עם החיים שלהם והבעיות שלהם,
והחברויות שלהם והתככים שלהם, ואז מצפים מאיתנו שנשתלב. אבל,
כפי שכבר גיליתם בשיעורי תנ"ך, בראשית לא היה הרבה אקשן.


ועכשיו דווקא יש. "ההיפוך לא הצליח. התינוק שלכם יזכה ללידה של
קיסר" מסר לנו הגניקולוג בטון מבודח קמעא. אבל נעמה נבהלה.
שמתי לב לכך, שכבר לפני חמישה חודשים היא הפסיקה להבין בדיחות.
היה זה חלק מתהליך ארוך של התנוונות מוחית, שנדרש לצורך האמהות
הקרבה, ולמענו היא גם חדלה מקריאת עיתון לפני כשלושה חודשים,
וביטלה הרשמה לפסיכומטרי ביוני. כאילו היא שמה לנגד עיניה,
להגיע ללידה במצב קטטוני. אבל עכשיו היא רעדה, ולא היה לי
נעים, אז כרכתי את זרועי סביב אגנה. המומחה קבע תאריך להליך.



את השבועיים הבאים העברנו אצל אחות של נעמה בביתה שבמושב. היא
הזמינה אותנו לגור אצלה, אחרי ששמעה על הניתוח הקרב והחליטה
שאין זמן טוב מזה לרענן את הקשר. בדיעבד, כל זמן היה טוב יותר,
שכן מאז שנעמה הפנימה שבטנה תעבור תחת האזמל, היא כמעט חדלה
מלדבר ומלהיראות. גילי ניסתה הכל - לגרור אותה מהמיטה, להוציא
אותה לקניות או לסיור במושב, לטייל עמה בחיק הטבע, אך ללא
הועיל.

רק דבר אחד הצליח לשמח אותה - בנה של גילי. ממנו "ינקה" את חלב
הלביאה שלה.
הוא היה אז בן ארבע (וחמישה חודשים, כפי שטרח לציין), ובמדדים
הקיימים לילדים, היה נחשב לילד מצטיין. הוא ידע את האלף-בית,
שלט בתנועה מוטורית, נחשב לילד חברותי ולא מכה, וגולת הכותרת
של הפולניות - הוא היה באחוזון משקל 40, ובאחוזון גובה 30, כך
שהיה אפשר לדחוף לו עוד קצת. בתחילת הביקור, נעמה לא ממש
התעניינה בו. היא רק שכבה על המיטה הגדולה בחדר שהיה שייך פעם
להוריה, ובהתה במסך הקטן עד שנעצמו עיניה או שהערוץ הפסיק
לשדר. אך לקראת סוף השבוע הראשון, ואחרי מרתון מרתק של "היפים
והאמיצים". הוא הזמין אותה לשחק בחדר שלו, והיא נכבשה. היא
התחילה להעניק לו יותר ויותר תשומת לב עד שהגיעה למצב, שמצאת
החמה ועד רדת החשיכה, היא כרכרה סביבו. היא הכינה לו את השוקו
של מול הטלוויזיה, לקחה אותו אל הגן, החזירה אותו, שיחקה איתו,
הגישה לו את הארוחות היומית, רחצה אותו והרדימה אותו.

וככל שנעמה הרחיקה עצמה מהכלל והפכה למעין דינה דין מודרנית,
כך גילי, עורכת הדין הגרושה, הלכה ובלטה אל מול החיוורון של
אחותה. נראה היה כי היא הייתה זקוקה למנוחה מזה זמן, והסידור
החדש התאים לה מאד. היא הייתה כמו נעמה, רק קצת יותר.
קצת יותר בגיל - עשרים ושש למניינה.
קצת יותר ביופי - העור אמנם קצת מידלדל, אבל אין עווית.
קצת יותר באופי - הקשוח והבלתי מתפשר ששתיהן ירשו מהאב הקשה.
קצת יותר ברזומה - שכלל שני תארים ובעל.
וגם קצת יותר בפרונט, וקצת יותר בריר, וקצת יותר רציתי אותה.

אך יהי רצון השם מלפניו, והיא לא רצתה, לא ככה.
ואת הבית ההוא עזבתי רק עם כינים. גברת נחמה ובעלה ארזו את
מזוודותיהם, ועברו דירה משערו הפרוע של הילד לביתם החדש על
קרקפתי.



עמדתי מחוץ לחדר הניתוח. פסעתי מצד לצד. גירדתי. כבר יומיים
אני לא מפסיק לגרד, ושום תכשיר לא עוזר. לא המסרק ולא השמפו
המיוחד. אמרתי לנעמה שלא לקנות את הסוג האורגני. אני מעביר את
האצבעות הלוך ושוב, מן הקרקפת ואל העורף, מצד ימין לצד שמאל,
ומגרד. ומהצעידה אני עובר לישיבה. אני נע באי נוחות בכיסא,
נשען עם הראש על הקיר, ואז מניע אותו באיטיות כנגד הכותל, מנסה
שלא יבחינו. האחיות ניגשות אליי, שואלות אותי אם אני בסדר ואם
אני רוצה משהו. אחת מהן דווקא נראית כמו קופה. אני תוהה, אם
היא תסכים לפלות כינים?

ועוד גירוד ועוד גרידה, וירדתי לשווארמיה שמתחת לבית החולים.
הזמנתי לי מנה וישבתי בשולחן לבדי. שם כבר מותר להתגרד - כולם
עושים זאת. טרפתי את המנה, וגמעתי חצי קנקן מי ברז. את החשבון
שילמתי בקופה, בלי טיפ, ואז יצאתי לשאוף קצת אוויר צח.

אני לא יודע כמה זמן הסתובבתי בחוץ, אני לא מאלו שמסתובבים עם
שעון על היד ועם היד על הדופק, וגם לא מאלו הממהרים להגיע ליעד
בלתי ידוע, בשעה שמעולם לא נקבעה מראש. אבל כשחזרתי הייתה כבר
שעת ערב, והיה ברור שהניתוח נגמר מזמן. שאלתי את אחת האחיות
"איך הלך?". כנראה שהאינטונציה שלי לא הייתה ברורה מספיק, כי
היא ענתה לי שהפסדנו 94 - 85. אחרי שהסברתי לה שאני בעלה של
נעמה, היא חייכה אליי, ואמרה שהניתוח הצליח, אבל עם סיבוכים
קלים, ושנעמה עכשיו מתאוששת בחדרה.

לא הרשו לי להיכנס לבקר את נעמה, אז פניתי למחלקת תינוקות,
וביקשתי לראות את התינוק שלה. מסרתי את שמי ואת תעודת הזהות,
והאחות התורנית מיהרה למשות אותו מן התינוקייה. היא התקרבה
אליי והוא בזרועותיה, כרוך בשמיכה לבנה, שהסתירה את פניו. "מזל
טוב, מר גרוס. זהו בן זכר," היא בירכה ומסרה לי את הרך.



אולי התחלתי קצת מאוחר מדי, את הסיפור אני מתכוון. אולי קשה
להבין אותה ואותי ו"אותנו" ככה; בלי לשפוך את הלב ולהוציא את
הפרשדונה, בלי לחטט בפצעים ולנבור באף אחר גושים יבשים,
פרהיסטוריים - כמו איך בשעתו שעט לבי אחריה, ואיך התעשת
כשנעשתה הרה, ואיך כמעט לא שעיתי לתחנוניה, אך מחמת בושה
נשאתיה לאישה. איך במסע מבעד מפתן דלת, היה כבד לי המשא העודף,
וכשבחנתי ימיני שבזיעתה מגואלת, ידעתי שעליי חל דין רודף; כי
שואה המטתי ואולי עוד אמית - עליה ועליי, על נסתר ועל תדמית.
דחיתי אותה בשאט נפש, לא גיליתי מקצת מחשבותיי, לא בשעת נפש עם
יועץ, לא עם ידידיי; לא כסיפור מעשה, לא כשעשוע ומליצה, לא
רוצה מכם רחמים, ובטח לא דבר עצה.


לא יודע.
לא זוכר.
לא בטוח.
ייתכן ש.
אולי.
אך בשורה התחתונה, הוא החליק לי בין הידיים ונשבר. ומאז, לא
גרד יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חבר, אני
סוחר."


סופגניה עם
ריבה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/09 12:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי פרל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה