כשאני עוצמת את עיניי אני יכולה לראות זאת בברור -
איך הבד עוטף את צווארי, איך הלב פועם בחוזקה.
אין חרטות, אין ספקות. "זהו מחיר החופש", אני משכנעת את עצמי
ועוברת לדום. רע לי.
הברכיים ננעלות והרעד לא מפסיק.
"החושך החזק ביותר הוא שניה לפני שהשמש זורחת" מזכירה לעצמי.
רע לי, הכי רע שאפשר. איך הגעתי למצב הזה שאין לי פתרון אחר?
השיגעון ממלא אותי. אפילו אהבתי את התחושה הפסיכוטית.
אף אחד לא יבין אותי וטוב שכך.
הכי רע שאפשר ואין בי אמונה.
אני מתחננת שמישהו יכנס בדקה הזאת ויפסיק את השטות הזאת.
אולי זה רק מה שחיפשתי? תשומת לב?
מי שחווה יאוש יודע מה זה חוסר אונים. אין בי אמונה.
נותרתי חסרת-כל ללא קול וגוף. מנותקת מכל רגש.
אין בי אמונה ורע לי, הכי רע שאפשר.

רגל אחת כבר באוויר.