הוא תמיד שידר שקט. שקט חזק מאוד, עליון. היה לו מבט מהפנט,
כזה שתופס אותך מיד כשנוצר קשר עין ולא מרפה. אומרים שהעיניים
הן ראי לנשמה - במקרה שלי,  המבט שלו היה תופס אותי ישר כאן,
עמוק בפנים. לא משנה כמה כועס הייתי, זה היה מרגיע אותי מיד.


בתור ילד, נמשכתי אליו כמו מגנט. לא משנה כמה צעקו עלי, כמה
הרביצו לי, הכי קשה לפעמים היה המבט הזה, השקט הזה, שידע לנחם
ולהרגיע, אבל גם להעמיד במקום כשצריך.



אני זוכר במיוחד פעם אחת, שהייתה כבר לקראת הסוף. הוא שכב הרבה
במיטה, חלש, רזה כמו שלד. אנחנו הילדים ידענו שאסור לעשות רעש,
להפריע. אבל באותו יום השתוללנו בלי מעצורים. אני טרקתי שוב
ושוב את דלת הכניסה לבית, מרעיד את כל הקירות בסלון הקטן של
דירת הסוכנות עם השני חדרים וחצי. כל הקישוטים של סבתא רעדו על
הקירות שוב ושוב, ואחד מהם נפל ונשבר.



סבא לא אמר לי כלום. אכלנו צהריים, והוא הביט בי בשקט, מרחוק.
אחר כך, בערב, הוא סיפר לי על ריבוע החרסינה השבור, המזכרת
היחידה שלו מאמא שלו וכל המשפחה שלה. קרוב קרוב בעיניים הוא
אמר לי "זה נשבר", ובמבט הכי שבור שראיתי עד אז זרק אותו לפח.

אחר כך היה כבר לילה, ואחר כך לא ראיתי אותו יותר עד שמת.