מעבר דירה, בית ישן קורס עם זכרונות ופלאשבקים מהעבר, הווה,
עתיד. כן עתיד.
עוד לילה אפל שטורק לי את כל הדלתות בבניין.
נאחזת בטלטול מוחות פעם צורחת, פעם מחייכת.
זה צרב יותר מידי... זה היה רע מידי, כואב מידי. פשוט רציתי
ללכת.
לעוד שבוע, שבועיים, חודש, שלושה.
יושבת מול הבית הישן, ליד השער.
מקווה שמישהו יבוא, שישאל מה קרה ויתכוון לזה.
שירצה לדעת עלי ועל הזיוני שכל שלי, אולי.
כשאענה שכלום ושהכל בסדר, ישאל שוב, ואז אספר.

זה היה לילה של בריחה... בלי שום מטרה מוגדרת, רק בריחה.
ומודעות למציאות.
בוהה בכל האנשים, הם חיים בבועה, בדיוק כמוני.
ואולי כמו שאת אומרת, זה עדיף.
את איתי, את איתי כאן ואני יודעת את זה, אפילו שאני לבד. תמיד
לבד.
כל זכרון ממך עוזר לי לדעת שיש אמיתי. יש הרבה.

לפעמים הייתי רוצה לחזור כמה שנים אחורה.
כן, כמה שזה מוזר, עם כמה שבתור ילד הכל נראה כל כך קל, אבל
כמו סוף העולם.
לשכב בחדר סדרות על גבי ימים ולהתרחק מכל העולם...
לשכב בחדר סגור עם קירות לבנים וגרפיטי של וולד-דיסני על הקיר
ולחשוב על כלום ועל הכל, מה אני עושה.
לחזור שנתיים אחורה ואולי באמת לחיות בתוך מסגרת קשה, הרבה
יותר קשה רק בשביל לדעת, לדעת שאני כאן. לדעת שאת שם.


היה מקל לפתוח את אותה שיחה, אמרתי לך שגיליתי היום שאני לבד,
הכי לבד שיש ואת אמרת לי את מה שרציתי לשמוע באותו רגע, המילים
הנכונות בזמן הנכון.
"כן... גם אני הייתי שם. כולם לבד, הכי לבד"

בועות, בועות...
בועות של אשלייה, בועות של תקווה, בועות של כלום.
וכשאני מספרת מה קרה, אני צריכה לשתוק.
זה בסדר, אני יודעת שזה מתוך אגואיסטיות ורוע לב. ואולי גם קצת
הרבה קנאה.

כשאני אמצא את הכיוון שלי, תדע.