בוכה הטבע למראה
קורע חולצתו בדש
שם מים רוחקים יותר ויותר.
פעם-חיים בם היה נמסך
נוגע חזרה, פג
נבלע באדמה.
 
נותר רק עצב חשוף ורע לו, רע ומר
האדמה קרובה כל-כך ושותקת
אף היא המומה, חסרת לשון.
מלאה בטנה עולליה החוזרים
מוטרפים ריצת-אמוק, חסרי נשימה
צמאים.

עץ הכאב נדרך מול מפתן אדמתו
כפסע בינו לבין חיים.
בין שמיים וארץ חג
שומט כנפיו.
מכה השלכת עלוותו, בבת-עינו
בחייו.

את הרעם ברוחו הפעם
היכה הברק.

היום עובר כחיים
ביעף, היישר אל תוך הלילה.
גבו הרחב עשרים וארבעה קרט
צר מהכיל, המית שורשי-רגעיו.

לילה שחור
מנצנץ חושיו בשמיים.
לילה לבן
מחפש עדיין
מגע.
ביובלי-מילים.

הותרת עירומך לבן
נרעד, בקופסת-ליל-אמש.
שימורים.

הלבן הפך עורו
בוהק קצותיו חושי-אפלה
רחוק רחוק מאדמה, אי-שם בשמיים
כל-כך רחוק, שלא נותר.
 
בוכה הטבע.
בוכה אדם.
מול מראת-איוולת.

03.09.2008