[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל שחר
/
קדוש קדוש קדוש

היה זה גביע כסף פשוט, הדומה לאותם גביעים שניתן למצוא בכל
בית. גם הגביע הזה טעם טעם יין בכל  שישי ושבת, צוחצח בקפידה
לאחר השימוש בו, ונוגב במטלית רכה. גם הוא הונח בעדינות בארון,
וציפה בקוצר רוח לשבת הבאה. ובשבת, אבא היה מביט בו בערגה,
מסובב אותו  לכל צדדיו ומחייך אליו, כאילו לאבא ולגביע יש סוד
משותף...



היה זה אחד מימי האביב. ציפורים צייצו מצמרות העצים, וילדים
קטנים שיחקו בשובבות במקלות וחישוקים. השווקים היו מלאי פירות,
התיאטראות המו אדם, ובאצטדיונים לא פסקו המשחקים.
הקיסר ראה ביום זה יום נאה טיול, ומרכבתו המהודרת, הרתומה
לסוסים לבנים, הסתובבה ברחובותיה הראשיים של אתונה.
הקיסר היה עטור בגלימה אדומה בוהקת, וכתר בדמות עלי זהב נח על
ראשו. הוא לגם מגביע היין שאחז בידו, ותוך כדי כך שוחח וצחקק
עם אחד השרים במרכבה.
כשראוהו האזרחים, פסקו ממלאכתם ונעמדו דום לקראתו. ילדים קטנים
הביטו על המרכבה בהתפעלות ובקנאה כאחד.
יהודה עמד בין כל אותם אזרחים. הוא לבש ברדס יוטה דהוי, בידו
אחז בסל נצרים קטן שהכיל בתוכו מיני פירות שקנה זה עתה בשוק,
קינוח לארוחה היחידה של היום. כשראה את הקיסר, נזכר בדבריו של
הסוחר היהודי הזקן, "יש יותר מידי הלשנות בזמן האחרון" הוא אמר
והביט לשני צדדיו, בודק שאין מי שמאזין לדבריו, "גברים פוחדים
להוציא את ראשיהם מהבית. היוונים מרחרחים אחר כל מקום שיש בו
תורה"
יהודה חזר לביתו מהורהר.
לאה, אשתו, הכינה את ארוחת הצהרים. מתחתיה במרתף ביתם, נחו
חביות של יין לקידוש, וכוסיות של שמן ובהן פתיליות דולקות.
למול אורן הדק ישב בנם היחיד יוחנן בן השבע, ולידו שמעון, אחיו
של יהודה ושני בניו, לומדים תורת אלוקים חיים.
יהודה פתח את דלת הבית בכבדות, חושב תוך כדי כך, איך לספר את
הידיעות. הוא הניח את סל הנצרים על רצפת האבן, נעמד ליד לאה,
ואז השפיל ראשו ואמר בלחש, "מסתובבים מלשינים ברחובות" דרך
חלון המטבח מבטו נח על העוברים ושבים ברחוב, כאילו וחיפש
ביניהם את המלשינים.
"מה עושים?" לאה שאלה, בקולה נסוך פחד. היא בחשה בתבשיל
באיטיות, חושבת על דבריו, על העתיד שלה ושל משפחתה.
יהודה נאנח אנחה עמוקה. חסר מילים הצליח לפלוט "מתפללים
לטוב".
היא הסכימה איתו בשתיקה, ועטפה את הקדירה בבד עבה, ומסרה אותה
ואת סל הנצרים לידיו של יהודה, שחזר למרתף.



חיילים חמושים בחרבות וכידונים, מוגנים במגני ברזל כבד מכף רגל
ועד ראש, התקדמו אל עבר בית האבן הקטן. קול פסיעותיהם החזקות
נשמע ממרחק, נקישות הברזל זה בזה הכניסו את האזרחים לבתיהם.
גם לאה שמעה אותם. היא רצה בבהלה אל המרתף, ירדה במהירות
במדרגות, פתחה את הדלת בתנופה וצווחה: "הם מגיעים לפה, מהר!
בירחו!"
מיד קפצו חמישתם על רגליהם, עלו אל הבית וברחו דרך החלונות.
ללאה, לא נשקפה סכנה מיידית, ולכן ברחה אל השכנים.
שמעון תפס את שני בניו ורץ איתם לכיוון לא ברור.
יהודה אחז בידו של יוחנן ושניהם נסו מביתם.
לפתע יוחנן נעצר, "רגע אבא" הוא קרא, מתנשף, ורץ חזרה אל
הבית.
"יוחנן בוא לכאן!" יהודה זעק לעבר דמותו המתרחקת ורץ לעברו.
הוא קרה בשמו, אך יוחנן לא שמע, אלא נכנס אל הבית דרך החלון
ויצא כעבור כמה שניות, עם חבילת סמרטוטים בידו.
יהודה תפס את כף ידו בחוזקה, ושניהם רצו יחד. הפעם לכיוון
היער.
מאחוריהם שמעו דהרות סוסים, ופחדו להביט אחורה.
בעודם רצים בפרברי אתונה אל היער, מעד יוחנן. רגליו כאבו
ממנוסה, זרועו כאילו עוד רגע נעתקה ממקומה כשאחז באביו. הוא
התגלגל על הקרקע, מתלכלך כולו באבק.
"יוחנן!" יהודה קרא, ובקריאתו נתמלא חמלה ופחד על בנו. הוא
נעצר מטרים ספורים ממנו
"אני לא יכול עוד אבא" הוא שמע את יוחנן עונה בשקט, מתנשף בין
מילה למילה, מנסה להתרומם ושוב קורס.
דהירות סוסים נשמעו מרחוק.
יהודה התקרב, מתעתד להרים את בנו ולברוח, אך מאי שם הגיח פרש,
הישר לעבר דמותו של יוחנן, ששכב באפיסת כוחות על הקרקע.
"יוחנן קום!" יהודה זעק לעברו, לא מעז להתקרב. אך יוחנן לא זז.
הפרש ירד מסוסו, ואחז בו באכזריות.
יהודה הביט במחזה בקיפאון.
ואז פתאום, יוחנן התעורר לחיים וזעק מלוא גרונו, "ברח אבא,
ברח! אני לא יכול עוד!"
קריאתו כאילו הפיחה ביהודה כוחות מחודשים. ומעבר לכל מציאות
ודמיון, יהודה הביט בבנו בפעם האחרונה, ונענה לקריאתו.
הוא ברח משם.
ברח עד כמה שיכול, עד כמה שהרגלים יכלו לשאת, כשמילותיו של בנו
מהדהדות באוזניו "ברח אבא, ברח".
ויהודה רץ כל עוד נפשו בו, לא הביט אחורה, רק המשיך לרוץ
ולרוץ, בינות לבתים ולבארות, הישר לעבר היער.
לפתע, קול חבטה נשמע לידו. הוא נעצר וסובב ראשו.
סנטימטרים ספורים מרגליו, נתקע כידון ברזל בקרקע. הוא ניצל,
וידע שעליו להמשיך לרוץ שמא ישיג אותו הכידון הבא.
הוא רץ כמו ארנבת מבוהלת הבורחת מציד, עד שהגיע ליער.
שם נעצר והטה אוזן למתרחש סביבו.
הוא לא שמע שום רחש, לא דהרות סוסים ולא שקשוק כלי ברזל, רק
ציוצי ציפורים ומשב רוח על העלים.
ואת קולו של יוחנן שמע מהדהד באוזנו, "ברח אבא".
יהודה נשען בשתי ידיו על בול עץ כרות, מנסה לאגור אל ריאותיו
כמה שיותר אוויר צח, ואז צנח באפיסת כוחות על אדמת היער.



הוא חזר אחרי יומיים. ביתו נשרף ונהרס, לא נשאר בו דבר מלבד
קיר אבן מפוחם.
הוא עמד סתם כך מול הריסות ביתו, מנסה לקלוט את הנעשה.
כף יד חמימה הונחה על כתפו, הוא הסתובב בבהלה. היה זה שמעון
אחיו. הם עמדו זה ליד זה בשתיקה, מביטים בהריסות.
יהודה השפיל את ראשו, [כשם שהשפילו את משפחתו ותורתו] מבין
פתאום שאיבד הרבה. שמעון עשה כאחיו, השפיל ראשו והביט בידיו
הסדוקות.
"מצאנו אותו לא הרחק מכאן" אמר שמעון לפתע.
יהודה נשם עמוק. בעיניו החלו להצטבר דמעות חמות.
"לאה נמצאת אצלנו" שמעון המשיך, ותהה בליבו איך לספר את
הבשורות המרות.
"מה עם יוחנן?" יהודה כאילו הבין את הקושי.
שמעון נשם עמוק ופלט אנחה חרישית, "אני מצטער". זה כל מה שאמר.

הוא הבין, והדמעות פרצו מעיניו בשתיקה.
שכנים וסתם אנשים שעברו ברחוב, עמדו במקומם והביטו במחזה
בדממה. היו כמה מהם שנדבקו מדמעותיו של יהודה ובכו. היו מהם
שנדבק בהם הפחד, והביטו בו בעיניים מלאות אימה. ואחרים הבינו
לליבו, שכן גם להם קרה את אותו מקרה.
שמעון הוציא מאי שם חבילת סמרטוטים ומסרה ליהודה. "הוא רצה
להרגיש את השבת גם ביער" לחש לו.
יהודה פתח את החבילה בידיו רועדות. מתוך החבילה הציץ גביע היין
שאיתו היו מקדשים בכל שבת. שנים אחדות לפני כן, יהודה לקח את
בנו להכין את הגביע יחד עם הצורף.
הוא נזכר איך אחז בידו של יוחנן, והוביל אותו אל בית הצורף. שם
ישבו בדממה על דרגש קטן, מביטים בהשתאות על עבודתו. ומידי פעם,
נתן הצורף את הפטיש בידו של יוחנן, והראה לו היכן וכיצד
להכות.
באותו יום, יוחנן חזר הביתה בדילוגים, פתח את דלת הבית בשמחה,
וכשחיוך של אושר על פניו אמר לאימו, "הכנתי כוס לקידוש!"
הוא נזכר, איך יוחנן היה אוחז בשתי ידיו בגביע, ולוגם בהנאה מן
היין המקודש.
ובעודו נזכר, ליטף את הגביע, וחיוך של זיכרון טוב נסוך על
פניו, כך בין הדמעות.

"צריך להתחיל מחדש, מחוץ לגבולות יוון" הוא אמר לפתע, ונחישות
רבה היתה בקולו, והרבה צער וכאב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-יש לי ארץ
טרופית יפה.
-גם לי.





אסקמוסי מנסה את
מזלו


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/09 17:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל שחר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה