אני בוחר מילה בזהירות
מרים אותה, בודק מכל הכיוונים.
מילים טובות אני מוציא החוצה,
מילים רעות אני שומר עמוק בפנים.
כבר שבועות שבארות הכעס
חוצבות עמוק בשלוותי,
בודקות כמה רחוק ניתן לקדוח,
כמה יפים סדקי נפשי ?
מחסום דרכנו לובש צורה במהירות.
אבני שתיקה ועפר השגרה נערמים לגובה,
הם מסתירים את כל מה שיכלנו להיות
ומטיחים בנו את כל מה שאנחנו.
הרבה אחרי הרעידה נטעה לחשוב שהתחזקנו,
שהעולם אכיל יותר, שהזמן פועל לטובתנו,
שנגענו בקצה אמת משמעותית,
שאלוהים זוכר איפה אנו גרים ואיך בדיוק נראים פנינו,
שבחלומות ילדות אפשר לגעת
ושהשקט מחכה בקצה חוט המחשבה.
והאמת שלי - למקרה שמשנה לך,
טיפשית יותר מכל מה שלמדת:
תנפנפי בשתי ידייך,
בסוף פוגעים במשהו טוב. |