"המוות אינו מגיע עם הזקנה אלא עם השכחה." (גבריאל גרסיה
מרקס)

מה הפחד הגדול שלי? להשכח. לזכור היטב את אלו שאני אוהב
וחשובים לי אך שהם ישכחו אותי. להפוך ללא כלום בעיני אותם
האנשים שבשבילי הם הכל. להטשטש יחד עם העבר. להעלם.
דמיין לך שבוקר אחד אתה קם משנתך ומגלה שאף אחד כבר לא זוכר
אותך. הוריך, אשתך, ילדיך, חבריך - נעלמת מהזכרונות של כולם.
באותו רגע תגלה שהזיכרון אולי מתעתע לעיתים אך בלעדיו אנחנו לא
יותר מאשליה. כל שתעשה בחייך לא יהיה שווה דבר אם בסופם איש לא
יזכור אותך.
אנחנו כולנו בנוים מזכרונות. אנו מאכסנים את חיינו בזיכרון
ונבנים לפיו - אופיינו והחלטותינו מושתתים על זכרונות העבר.
האהבה שלנו בנויה כולה על זכרונות משותפים שנעמדים כיסודותיה
ומחזקים אותה ברגעי הקושי. ובלעדי הזכרונות - האם ניתן לחיות?
האם ניתן לאהוב? בלעדי העבר לא יוכל להתקיים ההווה ולא יוכל
להיווצר העתיד.
היוונים הקדמונים האמינו שסוד חיי הנצח טמון בזיכרון.
גיבוריהם, כמו אכילס למשל, נלחמו וחירפו נפשם, בזו למוות - כדי
לקנות לעצמם שם שלא ישכח לעולם, שכן כל עוד נפש אחת בעולם עוד
זוכרת את שמם; נפשם חיה ולא תעלם.
אך טבעו של הזיכרון הוא השכחה, כשם שבלעדי המוות אין חיים
ובלעדי התשוקה אין יאוש.

"לחיות זו משאלה שהאהבה בלבד יכולה להעתר לה." (רומן גארי)

בית המשפט המחוזי, שעות הצהריים המוקדמות. על ספסל הנאשמים
יושב קשיש, כבן שבעים וחמש לערך, ומאזין באורך רוח להאשמות חבר
המושבעים. עיניו האפורות כקרח נעוצות במנורות התלויות מן
התקרה, אורן מרצד באישוניו, העצב ניגר מהם. הוא חוכך את ידיו
זו בזו, מנסה להשיב את זרם הדם אל קצות אצבעותיו. האזיקים
מקפיאים את בשרו בצינתם המתכתית, נעוצים בעורו, מפוררים את
עצמותיו היבשות.
כאשר נציג חבר המושבעים פוסק מדבריו הזקן משפיל את עיניו,
קווצת שיער לבנה נופלת על מצחו. כאשר הוא מתבקש לומר את דבריו
הוא ממלמל משפט אחד בקול חסר כוח - "עשיתי זאת מאהבה."
לאחר כמה דקות ובלבולי מילים החולפות על אוזניו כבכביש סואן
נשמעת נקישת הפטיש בעץ, הדיון מופסק לעת-עתה. השוטרים מובילים
אותו בגב כפוף אל מחוץ לחדר הדיונים.

"הלן," קראתי לה ודפקתי על דלת חדר האמבטיה, "כבר סיימת שם?"
"רק רגע, רק רגע." היא השיבה ולאחר עשר דקות יצאה. נשים.
"איך אמרת שקוראים בכלל למקום הזה שפותחת דניאל?" שאלה אותי.
"בפעם העשירית - 'המטחנה', וזה לא מקום זה בית-קפה. אבל אם לא
נזדרז לא נספיק להגיע ולראות אותו בכלל!"
נכנסתי להתקלח בזריזות וכשיצאתי הלן עזרה לי להתלבש, הגב שלי
היה תפוס כל-כך שלא יכלתי אפילו ללבוש את החולצה. אני מרגיש
שאני מתחיל להתפורר.
"רק בפעם האחרונה," אמרה, "איך קוראים למקום הזה שוב? אני לא
מצליחה לתפוש את השם הזה..."
"שוב?! ה-מ-ט-ח-נ-ה! מה קשה כל-כך?" שאלתי למרות שידעתי מה
קשה. כבר עבר הרבה זמן מאז שהתחלתי להשלים עם מצבה של אשתי.
"מילא. אני אנסה לזכור." היא כרכה את העניבה סביב צווארי.
"נסיים עם הקשירה הזו מהר, אני צריכה להספיק לסדר את השיער."
"הלן..." אמרתי ונאנחתי בעצב, "כבר סידרת את השיער."
היא הביטה עלי במבט מבולבל, הפניתי את ראשה על עבר המראה.
"או..." אמרה וחלצה מפיה אנחה.
"מה קורה לך בזמן האחרון? זה מחמיר..." אמרתי.
"לא, לא! אולי ההתרגשות מהחתונה של גברי והעסק החדש של
דניאל... אני לא יודעת..." גברי ודניאל הם ילדינו.
"תשימי לב לעצמך." אמרתי ולא הוספתי דבר.
לאחר כשלושת-רבעי שעה ירדנו בברכים כושלות ועייפות מזקנה אל
המכונית. עזרתי לה להכנס למושב וכמו תמיד, מאז שהיתה בהריון
הראשון, חגרתי לה את חגורת הבטיחות.
התיישבתי במושב הנהג והתנעתי את המכונית. "אוי ויי!" אמרה.
"מה הפעם?"
"השארתי את הגז דולק."
כיביתי את המנוע ויצאתי מן הרכב. "תשארי כאן, אני כבר חוזר."
עמדתי כחמש דקות בחדר המדרגות וחזרתי אל הרכב. לא רציתי להוכיח
אותה שוב על טעותה ולכן לא אמרתי דבר, אך האמת היא שהגז היה
מקולקל כבר יומיים והטכנאי היה אמור להגיע רק בבוקר המחרת.
באותו רגע ידעתי שאני מתחיל להפסיד אותה. לזקנה ולזמן אין
רחמים, הם נוגסים בנו אט-אט במשך השנים אך רק כשהם כבר חלק
בלתי נפרד מאיתנו אנחנו מתחילים לשים לב לכל מה שהם גרמו לנו
לאבד.

שני נערי מכללה יושבים בקצה החדר רחב הידיים, על כיסאות עץ
גבוהים, בוחנים את האנשים הרוקדים מסביבם, מאזינים למוסיקה
שאינה לרוחם וטעמם, מתבוננים בנשיקות והחיבוקים אך מרגישים
מרוחקים ולא קשורים לדבר מכל אלו - לא למסיבה ולא לעולם שאליו
נקלעו.
הם מתבדחים, מנסים להראות כאילו דבר אינו נוגע להם, כאילו דבר
אינו מפריע להם. מנסים לכסות את הבושה בחיוך, להדחיק את
הבדידות בקול צחוק. "תסתכל על הזוג שם בפינה," אומר הימני
ומצביע לעבר אחד הזוגות המתנשקים לידם, "הוא כל-כך מכוער וטיפש
והיא כל-כך יפה ומוצלחת. אין צדק בעולם." הוא קובע באכזבה,
מגלגל את הבדידות על לשונו.
"יש בנות חסרות טעם..." אומר השני ומושך בכתפיו.
"כן... כמו כל הבנות שיצאו איתי למשל..."
"אל תהיה טיפש!" גוער השמאלי מביניהם בחברו ומושיט ידו אל פניו
- מסיט אותם שמאלה לביטול. "כמו שאני מכיר אותך אתה עוד תמצא
את עצמך נשוי להלן..." אמר וגיחך.
"כן... בטח..."

ישבתי באחד הערבים של סוף הקיץ על המדשאה של המכללה, תחת עץ
הערבה הזקן והכפוף שעליו חצצו ביני ובין העולם כמסך חי ונושם
יאוש המסביר לי את מקומי. מתיק הגב הוצאתי את ספר השירים של
המשורר האיטלקי צ'זארה פאבזה שעליו החלטתי לעשות את עבודת
פתיחת השנה שלי.
"יבוא המוות ועיניו יהיו עינייך."
נבלעתי אל תוך המילים האפלות והמצמררות, שקעתי בתוך הדיו
השחורה והתערבלתי בכאב הבדידות. תחת עץ הערבה הגדול היה זה
העולם שלי ולא של אף אחד אחר.
"מה אתה קורא?" שמעתי קול דק מבליח מבין העלים וקפצתי ממקומי
בבהלה. סגרתי את הספר והפניתי מבטי כלפי מעלה. שם היא עמדה,
בשיערה האדמוני המתולתל שהעלה את ליבי בלהבות ובעיניה הירוקות
שעלי הערבה השתקפו בהן בשלמות מלאכית. איבדתי את הדופק.
חזרתי לעשתונותי ואמרתי - "צ'זארה פאבזה, עבודת תחילת השנה
שלי."
"אה," אמרה במבט מתפעל, "יבוא המוות - "
" - ועיניו יהיו עינייך." השלמתי את דבריה בקול רועד, מרגיש
שמעיניה אכן משתקף מותי שלי.
"לא הרבה אנשים מכירים אותו..."
משכתי בכתפי, "חבל שכך."
"תמיד רציתי לשאול אותך," המשיכה, "בכל פעם שאני עוברת במדשאה
אני רואה אותך יושב כאן, תחת אותו עץ ערבה רחב - למה? ישנם
כל-כך הרבה עצים אחרים, ריחניים ונחמדים יותר - השזיף
והשקדיות, הלימון, עצי הדולב והאלון. למה דווקא כאן?"
מהרגע הראשון החלטתי להיות פתוח איתה לגמרי, אותו חשמל שנוצר
בין עינינו מנע ממני להסתגר כהרגלי. "אני לא יודע... אולי כי
אני מרגיש שהוא מגונן עלי..."
"או שיש משהו מעבר לכך, אולי יש כאן משמעות."
"כמו מה למשל?" שאלתי בסקרנות גולשת לחשש.
"חשוב על כך - מה מסמל עץ הערבה? זקנה, בדידות, הוא כולו שפוף
וקורס מעומס חייו, עליו כבדים לו, הוא מסתיר את פניו בעזרתם
כאדם המתחבא מאחורי שיערו הארוך. עץ הערבה מתבייש בעצמו,
מתבייש בזקנתו שנולד איתה, מתבייש בחוסר הנחיצות שבו - חסר טעם
וחסר ריח ואין בו דבר. הוא זקן ועייף, בודד בשדה, כורע תחת
עצמו - בקיצור..."
"לאן את חותרת?" קטעתי אותה בעצבנות.
"העץ הזה הוא אתה..."
עד סוף חיי היא קראה אותי כספר פתוח - דבר מפחיד ומדהים בו
זמנית. ארבע שנים מאותו רגע כבר בילינו בירח הדבש שלנו.

כל הבית הפך לפתקים.
כאשר החלה להאבד ולהאבק בו זמנית בעצמה, החליטה הלן למלא את
הבית כולו בפתקים. פתקים המורים על תכולת המגרות, הארונות,
וכדומה. היא הגיעה להחלטה זו כאשר הגיעו אלינו הוריה של אשתו
לעתיד של גברי לארוחת הערב והיא מצאה עצמה חסרת אונים בחיפושים
אחר קערת הסלט.
כך על כל מגירה וארון היה כתוב עכשיו "כפות", "סכינים",
"סירים", "תרופות", "מכשירי כתיבה". ואני הייתי מחליף לה אותם.
מפזר את הפתקים בפינות השונות של הבית כך שעל מגירת הסכינים
היה כתוב היום "בגדים תחתונים" ועל הכפות "כלי כתיבה". לא
עשיתי זאת מתוך רשעות הלב או מתוך רצון לחמוד לצון חלילה, אלא
משום שהרגשתי שבפתקיה הלן מחליטה לוותר ומקלה על זכרונה. אני
עדיין סרבתי להודות במחלתה - חשבתי שהיא נמצאת פשוט בתקופה
שכחנית שכזו, שהיא לא מרוכזת, שזה יעבור, כמו שכבר היינו שנינו
בזמן תחילת אהבתנו. לא האמנתי שהפעם זה רציני.

הם שוכבים עירומים על המיטה, הוא מחבק אותה מאחור, מעביר ידיו
על גבה וחזה, מרגיש את עורה החלק והרך תחת חספוס אצבעותיו.
נושק לכתפיה וצווארה. הוא עדיין לא מאמין שהיא שלו, שהם בעל
ואישה. הוא עוצם את עיניו ורואה אותה, פוקח אותן ורואה אותה
שוב. היא ממלאת אותו, את כל כולו.
"מהו הנצח?" הוא שואל אותה בלחישה רכה ונושק לתנוך אוזנה. היא
מהססת ומגלה לו כי אינה מצליחה להגיע לתשובה החלטית. כבר הרבה
זמן שהיא אינה מצליחה להתרכז מספיק כאשר הוא נוגע בה כך.
התחושה הזו, הרעד הזה, זרים לה.
"הנצח טמון בכל שניה בלעדייך," הוא משיב לה, "הנצח נמצא בכל
פעימה של הלב כאשר את אינך לידי. הנצח נמצא כאשר אני נושם אך
איני שומע את קול נשימותיך מהדהדות בנשימתי. לכן, כאשר אני
אומר שאני אוהב אותך לנצח אני מתכוון שאני אוהב אותך גם כאשר
את אינך נמצאת לידי. וכשאני אומר שאני אוהב אותך תמיד אני
מתכוון שאמשיך לאהוב אותך גם לאחר המוות."

"מה הכוונה 'חשוכת מרפא'?"
"הכוונה היא שאשתך לא תחלים."
אני יודע מה הכוונה אך אני לא מבין! איך יכול להיות שאין
טיפול? איך זה יכול להיות, לעזאזל?!"
"המוח של אשתך מתחיל למחוק את עצמו, אי אפשר למנוע את זה. הזמן
יעבור ואיתו יחלפו וימחקו הזכרונות שלה. התרופות לא יכולות
לעצור או לרפא את התהליך הזה אלא רק לעכב אותו."
"וכמה זמן ישאר לה עם התרופות? מתי הכל יגמר?"
"עד עשר שנים, זה הכי הרבה שאפשר..."
"עשר שנים?! בתוך עשר שנים אשתי תעלם לגמרי?! ובמהלכן אשתי כבר
לא תדע מי אני?! אשתי לא תדע מי היא?! אני אמור פשוט לשבת
ולצפות בה גוועת?! לצפות בה מחשיכה את חייה מאחוריה?!" הוא
הטיח את ידו על השולחן בזעם.
"אני מצטער..."

אני זוכר שכשהיינו צעירים אמרתי לה שכשהיא אוחזת אותי
בזרועותיה אני מאבד ושוכח את עצמי. עכשיו היא זו ששוכחת את
עצמה. ואותי.
אני זוכר שפעם היא אמרה לי שאין כוח בעולם שיכול לגרום לה
לשכוח את אותם הרגעים של אושר שבילינו יחד. עכשיו שנינו מצאנו
את אותו כוח ואנחנו רק מנסים להתמודד איתו. אך הוא חזק יותר
משנינו.

הוא חוזר הביתה מקניות, עובר חדר אחר חדר בכל הבית, פותח כל
דלת, קורא בשמה, זועק את שמה. אך היא איננה שם. דבר לא שגרתי
משום שעבר הרבה זמן מאז יצאה לבד מהבית. בזמן האחרון היא לא
אוהבת לצאת יותר מביתה, היא אומרת שכל הדברים שהיא רואה אך
אינה זוכרת את שמותיהם מעמיסים עליה עצב. היא אומרת שהמילים
לעיתים כל-כך קרובות אך בכל זאת מחוץ להישג יד. וההרגשה של
התסכול וחוסר האונים מתנפלים עליה באגרופיהם היא קשה מנשוא.
הוא מחליט לחזור אל המכונית. הוא מסתובב בכל הרחובות באזור.
נוסע לאט - מנסה לראות מבעד לקיר הגשם והערפל שעוטף את סביבתו.
הערפל כבד כל-כך עד שמכוניתו משתקפת בו, הוא מרגיש אפוף בתוך
ענן, כלוא בתוך אפור סמיך שמרחיק ממנו את אהבתו היחידה. הוא
ממשיך לנסוע, ובכל לחיצה על הדוושה ליבו ממשיך להתמלא בדאגה
מאכלת.
לבסוף הוא יוצא ועושה את דרכו על אחד השבילים. על ספסל עץ מהוה
היא יושבת מכונסת בעצמה, רועדת מקור. לגופה רק כותונת לילה דקה
והגשם בחוץ מכה בעורה ללא רחמים. היא רועדת כולה ושפתיה
סגולות, הצבע הזה מפחיד אותו - קרוב מדי למוות. הוא אוחז בידה
המקומטת והקפואה ומוליך אותה אל תוך המכונית, כולה סחוטה מים.
היא אומרת שבסך-הכל רצתה לטייל מעט אך לא זכרה את הדרך חזרה.
הוא משיב לה שזה בדיוק מה שמפחיד אותו.
באותו הערב הוחלטה ההחלטה שממנה פחדו ונמנעו עד עכשיו. הוא ידע
שמרגע זה שהוא מוסר את אשתו, אהבתו היחידה בחייו, למוסד - אין
דרך חזרה. הוא ידע שתאבד לו לנצח, הוא ידע שלא יהיו כאן פעימות
בודדות אלא אלפים שירחיבו את הנצח. אך זו היתה חובתו. הוא איבד
אותה.

אני מסתכלת עליו ורואה את הפחד המהול בכאב וחוסר אונים בעיניו.
הוא מבולבל - אני מרגישה זאת. כבר למדתי לזהות את תחושותיו
על-ידי מבט אחד חטוף אל תוך אישוניו. קשה לו, הוא מפחד. הוא
משתדל שלא להראות זאת אך הוא מפחד ומפסיק מעט להאמין ביכולותיו
ובעצמו. תמיד כאשר הדברים יוצאים משליטתו הוא מתחיל לפחד. אני
לא מאשימה אותו. במיוחד לא הפעם.
אני מסתכלת על עצמי במראה ואיני מזהה עצמי יותר - הקמטים
החורשים את פני ננעצו עמוק יותר בבשרי הזקן. העיניים כבר
חלשות, העפעפיים כתריסים שבורים מעליהן. השיער כולו הלבין פרט
לקווים כסופים השתולים בו כנטע זר. גופי כבר אינו הגוף שידעתי,
כולי כואבת מעומס השנים הארוכות של החיים. אך עם כל אלו הייתי
לומדת להסתדר, הדברים שבפנים - בראש, הם הכואבים ביותר.
החפצים שלי וכל רכושי נמצאים כרגע בפתקים - סדורים, מתויגים
וממוקמים בצורה קבועה שמא אשכח אותם. ובליבי מחלחל ונושך הפחד
מהרגע הקרב בו חיי כולם ימצאו בפתקים - סדורים, מתויגים
וממוקמים בצורה קבועה על דפי נייר חסרי משמעות משום שכבר שכחתי
אותם.
אני מנסה לדמיין לעצמי את המצב הזה. איך אוכל לחיות כך? איך
אוכל לחיות בלי זכרונותי? איך אוכל לחיות בלי החוויות הנעימות
שאספתי אחת לאחת כדי שישרתו אותי ברגעי הכאב? איך אוכל לחיות
בלי זכרון לאהבתי? איך אוכל לחיות בלי לדעת דבר על ילדי ונכדי?
איך אוכל לחיות בלי לדעת מהו כל דבר העומד לידי, בלעדי המילים
והמשמעות?
איני יודעת אם כדאי בכלל להמשיך לחיות כך. מה הטעם בחיים אם הם
כובלים אותנו אליהם בצורה שכזו? אולי עכשיו הרגע בו צריך לעצור
הכל כל עוד אפשר? איני רוצה להתמסר לחיי רק כדי לחיות, איני
בטוחה שאני ארצה לחיות כך.
המחשבות מכבידות עלי ואני צונחת למיטתי, שואפת את ריחה המתוק -
את ריח המצעים והכרית של בעלי, שריחם המתוק מרגיע אותי תמיד,
גם כאשר הבחנתי שריח הזקנה מחלחל אליהם. פתאום הדמעות זולגות
מעיני ואני ממררת בבכי - הייתכן שיבוא יום והריח המוכר הזה כבר
לא יזכיר לי דבר? האם הריח שמעלה בי חיוך כבר במשך כמעט יובל
ישכח ממני? האם לא אדע למי לשייך אותו? אני עוצמת את עיני
הדביקות מדמעות ונשאבת לשינה - מרגישה את המוות מציב עלי את
מארבו, סוגר אצבעותיו על גרוני - פתאום הוא הופך בעיני למוחשי,
קיים, קרוב. אנחנו תמיד מדברים על המוות אך רק בזקנה מתחילים
להרגיש באמת את נשימותיו הקרות מעקצצות בעורפינו - משחרות
לבשרנו תחת ציפורניו, תחת לשונו, וכל מה שנותר הוא רק לחכות
לרגע.

אני יוצא אל המרפסת בחלוק. סוף החורף. אני מביט על השמיים
הענבריים-אפרפרים, שואף לקרבי את המחנק הצונן שמגיע עם הרוח
הקלילה. מאזין לקול הציפורים המצייצות במעופן, מסדרות קנים
לגוזלים שעוד יבואו. הן בונות בית והזמן מפרק את ביתי שלי. הן
בונות, אני נהרס.
אני מחזיק את כוס היין בידי, מקרב אותו אל אפי תחילה - מתמלא
בריחו הנהדר, מלא הזכרונות. שארדונה חמצמץ-מתקתק, היין האהוב
עלי. התחלתי להתאהב בו בפגישה הראשונה שלנו - היה זה היין שהלן
הזמינה ומאז הוא אוצר בתוכו כל-כך הרבה רגעים נפלאים בשבילי.
אני גומע אותו כמו שיקוי מרפא והוא ממלא אותי באלפי רגעים שהם
חלק מחיי אך באורך מוזר וכואב הם כבר אינם חלק מחייה יותר.
אני רק צריך חיבוק חם ממנה, אפילו לא נשיקה, רק חיבוק - אמיתי
שכזה, עוטף ומחמם. אבל גם חיבוקים כאלה מונעים מזכרונות וכנראה
שאני אצטרך ללמוד לחיות גם בלעדיהם. בנוסף לאלפי דברים אחרים
שכבר אינם חלק מחיי.
אני שותה עוד מעט מהיין, מרים ראשי אל הנוף הנפרש תחתי ומתחיל
להשלים עם העובדה שחיי הגיעו אל הישורת האחרונה שלהם.

"החלטתי." פסקתי והלן הסתכלה אלי במבט מבולבל. "אני מתכוון
לבנות מכונת זמן. זה מה שאני רוצה - מכונת זמן. אני אבנה אותה
רק בשביל נסיעה אחת של כמה דקות אל העתיד - רק בשביל זה אני
צריך אותה, נסיעה אחת. אני אסע חמישים שנה קדימה, רק אראה שאת
עדיין עומדת שם לידי, ואחזור. רק אסע לשם כדי לראות שהכל בסדר
ושנינו מזדקנים יחד, לדעת שאנחנו זוג נשוי, לדעת שאת עדיין
אוהבת אותי. רק את זה אני צריך - אחר-כך אהרוס את המכונה. רק
נסיעה אחת..." רק החיים עם הלן הצליחו לגרום לי לתשוקה וערגה
שכזו אל הזקנה.
היא הביטה בי בעיניה הנהדרות, הניחה את שתי כפות ידיה על לחיי
ונשקה לי. "אתה לא צריך לבנות מכונת זמן בשביל זה. אני יכולה
לומר לך כבר עכשיו - זה יקרה. אנחנו נזדקן יחד. אני יודעת
שזה יקרה. לא צריך לנסוע בזמן בשביל זה."

אתה לא צריך לדאוג. הנה - למשל הנר הזה שהדלקת לי, לפעמים אני
שוכחת מהו נר, אך אז אני רואה אותו ומיד נזכרת ומיד לאחר מכן
נזכרת מהי אש ומהאש אני נזכרת מיד באש אהבתנו. אתה לא צריך
לדאוג, אני לא יכולה לשכוח אותך משום שתמיד אהיה לידך ומיד
אזכר בנו. אצלול בעיניך ומיד אדע מי אתה וכמה אתה אוהב אותי.
אל תדאג.

החלק הקשה באהבה טמון ברגעים בהם העולם מונע ממך לראות את
אהובתך. ברגעים אלו אתה חי כמו אריה כבול בכלוב, כלוא הרחק
מהבית של הלב שלך.
עברו מעט יותר מארבעים וחמש שנים מאז הפעם האחרונה שישנתי לבד
במיטה ליותר מלילות ספורים - תמיד היא היתה לצידי, תמיד
מחובקים כמו זוג נערים המפחד מהעולם. ריחה חסר לי. הכנסתי את
אפי עמוק בתוך הסדינים הקרים - מחפש אותה בין סיבי הבד, בין
נוצות הכרית, בפוך השמיכה - מנסה להפוך אותה למוחשית יותר,
מנסה לקרב אותה אלי. ולרגע פחדתי שמעט הריח שמצאתי יתנדף
בשאיפותי ומיד עצרתי בעד עצמי ובאומללות שאפתי שאיפות קצרות
יותר כמנסה בדרך כלשהי לשמר את הריח של אשתי לידי. ריחה תמיד
היה דבוק בי - בצווארי, בכתפי, באצבעותי, ופתאום כאשר הבחנתי
שאיננו שם יותר - חסרונה הפך לי למוחשי והגעגוע החל לנעוץ בי
את פגיונותיו החדים.
בכל רגע ראיתי אותה למול עיני, בכל רגע חייכה אלי, בכל רגע
דיברתי אליה ושיתפתי אותה במחשבותי ומעשי אך לא יכלתי להיות
לידה באמת. המחשבה שהיא רחוקה ממני בצורה כזו במשך רוב שעות
היום - סגורה במקום בו עברנו יטשטש, סגורה במקום בו אט-אט תשכח
אותי - המחשבות האלה נגסו בי וקרעו בבשר ליבי. ניסיתי להרדם -
כמנסה לברוח אל החלומות, כמנסה להרגיש אותה מוחשית לידי דווקא
באותו מחוז מרוחק ולא מוחשי. אך המחשבות עליה לא נתנו לי גם
מקום לשינה.
מהר מאוד מצאתי את דרכי אל ארון המשקאות. יושב בכל ערב ומתנחם
בחיקו של בקבוק וויסקי, פותח את הבוקר עם בקבוק יין. נשאבתי אל
תוך תחושת ההקלה וההזיות. נשאבתי אל תוך השינה העמוקה שיכלה
להגיע רק אחרי שלוש כוסות וויסקי. נשאבתי אל תוך הכאב
והמרירות. אל כדורי השינה וההרגעה. ולא היה לי אכפת. מה זה
משנה אם אהרוס את גופי ואמות? מה זה משנה...

לפעמים כאשר ביקר אותה לא זכרה בדיוק מי הוא. בדקות הראשונות
היה נדמה לה פשוט כאותו אדם שמגיע תמיד עם ורד אדום ארוך ונושק
לה על לחייה - אדם חביב מאוד, אך לא הבינה מה טיב הקשר עמו. רק
לאחר מכן, ולפעמים אפילו בכלל לא, זיהתה אותו כבעלה.
הילדים כבר הפסיקו לבקר אותה - כאב להם מדי. היא שכחה מהם יותר
מדי ולפעמים היתה קופאת ונאטמת בנוכחותם, לא משיבה לקול
קריאותיהם, לניסיונותיהם להזכיר לה.  "אמא? את זוכרת אמא? את
זוכרת מי אני בכלל?" השאלות הקשות הללו פערו חורים בליבם, הם
העדיפו לברוח, לזכור את אמם כאשר היתה לפני החשכה. הידיעה שאמא
שלך שכחה מי אתה בכלל - היא ידיעה קשה מנשוא. לכן מעולם לא
האשים אותם בכך שהפנו את גבם והתעלמו, הוא ידע שהוא היה רוצה
לעשות את אותו הדבר.
"אני חושבת שאני נעלמת." אמרה לו באחד המפגשים.
"אני חושבת שאני נעלמת." המשפט הדהד בראשו. נעלמת לאן? איך
נעלמת? פשוט כך, נעלמת? האם דבר שנעלם ניתן להשיב? האם הוא
נעלם למקום כלשהו? לאן את נעלמת? הוא רצה להעלם איתה אל אותו
מקום. הקיום בלעדיה הפך לבלתי נסבל בשבילו. הצפייה בה פשוט
מושמדת ומופרדת מחייה - הופכת לקיום שאינו שום דבר, שבלעדי
זכרונותינו אנחנו הופכים לשום דבר - הצפייה בכך הרגה אותו.

אני עומד על קצות אצבעותי, עירום, ומביט מטה אל התהום הפעורה
תחת רגלי. אני מביט מטה ומנסה לאמוד את המרחק אך התהום חשוכה
מדי ואינני מצליח. לבסוף אני מקפל את רגלי וקופץ - ראשי מטה.
אני נשאב אל תוך התהום, שנדמית עכשיו לבאר עמוקה, קירות הלבנים
האדומות שורטות בעורי, אך אני ממשיך לצנוח מטה. כוח הכבידה
שואב אותי אל תוך השחור ואני איני מביע התנגדות אלא מרגיש רק
חסר אונים - כאילו הפכתי ללא כלום. ובכל רגע אני מדמה לעצמי
שזהו - מגיעה מולי הקרקעית והקץ יגיע בקול חבטה רמה, אך תמיד
אני ממשיך לצנוח - נשאב בצורה אין-סופית אל התהום, מתמכר אל
הכוח הזה שמושך אותי מטה אל תוך חשיכה סמיכה שעוטפת אותי
בכובדה ואני מרגיש אותה נוגעת בבשרי כאילו החושך מרוכז כל-כך
עד שהפך לקשה ומוחשי. ואני נמשך ונמשך, נשאב ונשאב, נשכח ונשכח
בתוך תהום הנשייה הזו שאין לה סוף אלא רק אפילה כבדה העוטפת
וחונקת את החושים.
לעיתים אני שואל את עצמי אם הייתי מוכן להתחלף - אם הייתי מוכן
שאני אהיה זה ששוכח בתמורה לכך שלא אהיה זה הנשכח. אם הייתי
מוותר על זכרונותי הטובים ביותר, על עצמי, כדי שאוכל בתמורה
להתקיים בזכרונה של אהובתי - ואיני יודע מה להשיב לשאלתי.

אני זוכר איך לייקה, הכלבה שלנו, נהגה לטפס על הגדר הלבנה שאני
חוצה עכשיו. אני זוכר שקיבלנו אותה עוד כשיללה מגעגועים לחלב
אימה. אני זוכר שהיא הזדקנה ולבסוף חלתה בסרטן סופני. אני זוכר
כיצד כבו חייה ואפילו לאכול לא רצתה. אני זוכר שגברי, שהיה אז
עדיין סטודנט, הזריק לה כמות גדולה של משככי כאבים בעוד ידי
אוחזות בראשה ומלטפות את אוזניה. אני זוכר כיצד פסקו ריאותיה
וחזה מתזוזותיהם. אני זוכר את עיניה העצומות.

"מי אני?!" הוא זעק לה בפעם הראשונה ששכחה אותו. "מי אני?!"
זעק ולא הרפה.
"זה לא יעזור אם תלחיץ אותה." אמרה האחות אך הוא הדף אותה ממנו
בידו. "מי אני?!" זעק בגרון חנוק מדמעות.
"אני לא יודעת! אתה רק מבלבל אותי! תעזוב אותי כבר! לך!" זעקה
לו בחזרה. הוא שמט את ידיו מכתפיה.
"מי אני?" הוא לחש. לחש והלך.

אל תתני למחשבות הרעות להכנס. שמעי אותן דופקות בשערי ראשי -
אל תתני להן להשתחל למוחי, לתפוס בו את מקומן, להשחיר את ליבי,
לפצוע בו, לשרוט בו בציפורניהן החדות והרקובות, לנגוס בו בתער
שיניהן. הרחיקי אותן ממני - אל תתני לי לחשוב את כל אלו. הצילי
אותי, איני רוצה בהן בתוכי, הגני עלי, הלחמי במחשבות הפוקדות
אותי וממלאות אותי בכאב. הצילי אותי, שכל עוד אינך מצילה אותי
איך אוכל להציל אותך. אני צריך אותך לצידי. יחד. הרחיקי אותן
ממני, אל תתני לכאב להשתלט עלי מבפנים.

בוקר אחד כתבתי להלן פתק והצמדתי אותו במגנט על דלת המקרר. כל
מה שהיה רשום בו, על דף נייר ורדרד, היה המשוואה הבאה:
2=1
=>
1:2=0

דמיין לך שאתה עומד מחוץ לבית עצום ומרובה חדרים. אתה עומד
בגינתו ומשקיף על עשרות החלונות של חדריו, כמו בית מלון מפואר
שכל החדרים בו מוארים. ובכל חדר מאוכסנים הזכרונות היפים ביותר
מחייך. חתונה, אירוסין, רגעים קטנים של אושר, לידה - הכל
מאוכסן בתוך החדרים המוארים.
ולפתע האורות כבים. בזה אחר זה, בסדר מופתי, האורות כבים.
העליון מימין , ואחריו אמצעי, ואחריו עליון משמאל. עד שהמלון
כולו עטוף בתרדמת - החדרים כולם כבויים. וחייך, החיים שהכרת,
נעלמו. הרגעים שאספת בכאב נמחקו, הפכו ללא היו - ומי יעיד שהיו
בכלל? חייך נשמטו תחתיך, פתאום הכל לשווא. לא היה דבר מעולם.
לא היה חיוך, גם לא דמעה. כלום. ריק. שחור.

כשהייתי קטן היו לי חלומות רעים, סיוטים שכאלה שרדפו אותי מדי
פעם. חלקם רדפו אותי במשך כמה לילות רצופי פחד, חלקם נשארו
ללילה אחד של עיניים פקוחות בבהלה ואימה מן החושך.
כשהייתי קטן מאוד הסיוטים כללו בעיקר מפלצות משונות ודרקונים,
מכשפות או חיות טרף. כשגדלתי ההשראה מסיפורי האגדות התחלפה
להשראה ממהדורות החדשות ואל עפעפי התגנבו גנבים, רוצחים, אנשים
רעים הרודפים אחרי בסמטאות שלא הכרתי, שולחנות ניתוחים, נפילות
מצוקים. אני זוכר בבהירות סיוט אחד שרדף אותי והדיר שינה מעיני
במשך כמה פעמים ארוכות ובו הייתי כבול לשולחן ניתוחים ומעלי
רוכנים רופאים בחלוקים ירקרקים, רק עיניהם הקפואות נשקפות אלי
והם צוחקים בקול זדוני ומלא רע, מאחוריהם נשמע רעש ניסור
ונצנוץ של כלי מתכת בוהקים ניבט אלי מתוך האפלה. כמה פעמים
פחדתי ממש ללכת לישון, מפחד מהרגע בו יכבה האור והחושך ישתלט
עלי כשמיכה כבדה החונקת את נפשי ויפנה מקום בראשי לאותו סיוט
מקפיא ורידים.
אך ככל שעברו השנים גם סיוטים אלו התחלפו באחרים וכבר לא יכלתי
למצוא מפלט במיטתם החמה של הורי. הסיוטים השתנו והפכו לחלומות
על כאבים של אחרים דווקא - אחיותי והורי, ומאלה פחדתי לא פחות.
אל אלו חברו סיוטים נוראיים על אש ואובדן וסיוטים מתונים יותר
על כשלונות - כאשר אנו מתבגרים עיקר הסיוטים שלנו הוא דווקא
בכשלונות כאלה ואחרים.
אך מרגע שהכרתי את הלן כל הסיוטים התחלפו, נשכחו ונעלמו ברוגע
חיבוקה, ופינו את מקומם לסיוט אחד נוראי שרדף אותי במשך שנים
ארוכות, נשכח לתקופה ארוכה אך חוזר כדי להזכיר את קיומו, מתקיף
בדיוק ברגע שנשכח - רק כדי להזכיר את האפשרות לקיומו בחיי
האמיתיים. הסיוט הזה חזר שוב ושוב, בדרכים שונות, אך בכולן
היתה אותה נקודה מטילת אימה - הלן עוזבת אותי.
הם היו מגיעים בעיקר כאשר הלן לא היתה נמצאת איתי במיטתי. אני
הייתי מתעורר בבהלה, קופץ ממקומי ועורי נוטף זיעה קרה. היו
פעמים בהן מיררתי בבכי - מפחד שמא החלום יהפוך למציאות ובה בעת
שמח על כך שהחלום אינו מציאות ושהצלחתי להתעורר ממנו. טבעם של
החלומות הוא לטשטש את חיינו ולו לרגעים ספורים עד שאיננו
מבחינים בין עיניים פקוחות לעצומות.
הייתי קובר את אפי בכריתה, נצמד אליה ומחבק אותה, שואף אותה
לחיקי. היו פעמים בהן התקשרתי אליה מיד - מעיר אותה משנתה רק
כדי לשמוע את קולה - לשמוע שהיא בסדר ולחכות לשלושת המילים
שהסדירו את פעימותי - "אני אוהבת אותך."
היתה פעם אחת בה התעוררתי מאותו חלום והלן היתה לידי, קמתי
בבהלה ונישקתי אותה מיד, הערתי אותה וחיבקתי אותה בכל כוחי -
מפחד לתת לה ללכת. פחדתי כל-כך מאותם החלומות, פחדתי לשוב
ולישון אחריהם פן יחזרו ויתגנבו אל תוך ראשי, יאלצו אותי לשקוע
ולטבוע בהם, מפחד שמא אכלא בתוכם ולא אצליח להתעורר. הסיוטים
הללו הזכירו לי את קיומה של המציאות הכואבת כאשר חייתי בחלום,
כאשר פחדתי שחיי יהפכו לחלום נהדר שממנו אתעורר עוד רגע קט
לאכזבה מהולה בעצב כשם שקרה לי כל-כך הרבה פעמים לפני שהלן
נכנסה לחיי האפרוריים וצבעה אותם במכחול טבול באושר.
כאשר הלן עזבה אותי לטובת מוסד השכחה שקם בראשה, החלומות הללו
רדפו אותי כמעט בכל לילה - מכריחים אותי לפנות אל חיבוקו של
ארון האלכוהול. אך לא אשכח לילה אחד בו התעוררתי רועד בפחד
מהסיוט הנורא מכל - חלמתי את עצמי לבוש בחליפה שחורה מהודרת
ובידי זר פרחים, אט-אט התכופפתי להניח את זר הפרחים על מצבת
אבן לבנה מכוסה כולה בעלי שלכת כתמתמים ובדיוק כאשר הנחתי את
הזר הגיע משב רוח קל שהעיף כמה מעלי השלכת שמאלה ולמולי התגלה
השם החרוט על המצבה. היה זה שמה של הלן.

מעיניה הזהובות נצנץ אלי ברק היהלום המונח בכפי.
"התנשאי לי?"  

אני חושב שהדבר היפה ביותר באהבה שקיימת ביני לבין הלן בעוצמה
שכזו היא העובדה שלא נתנו לאהבה שלנו להתבגר. גם עכשיו, כאשר
אנו חוגגים חמישים שנה להכרותינו, אנחנו עדיין אוהבים כזוג
צעיר ושמח מלא בתשוקה לחיים משותפים. מעולם לא עמדנו מול
משברים אמיתיים עד לאותה מחלה הרסנית. מעולם לא נתנו לעולם
להתיש אותנו, לבגר אותנו או לגרום לנו לשקוע ולדעוך - תמיד
אהבנו מכל הלב, בכל הכוח, מלאי שמחה, מלאי תשוקה, מלאים בהרגשה
שנועדנו זה לזו ושחיינו ריקים לחוד. וכך גם נאהב לשארית חיינו,
עד יומנו האחרון. אהבת אמת.

עכשיו היא בבית-חולים. שבץ. אם מקודם אשתי לפחות דיברה ואמרה
לי שאיננה זוכרת ממני דבר, הרי שכעת קולה הוא קול צפצוף
המכונות. ביפ-ביפ-ביפ. מבשרים לי שהיא חייה. בשבילם היא חייה,
בשבילי לא. מהם חיים? חיים ללא זיכרון, חיים ללא קול, חיים ללא
מבט ומגע, חיים בלא תנועה. עד כמה חזק הצורך שלנו בחיים? האם
היא רוצה לחיות או שמא אני הוא שמפחד שלא תחיה לצידי ובכך כובל
אותה אל החיים בצינורות.
אני יושב על מיטתה ומהדק אליה את הסדינים, אוחז בידיה הקרות
שהזדקנו ואני רואה בהם עדיין את אותן ידי נערה שעליהן ענדתי את
טבעת הנישואין. אני מקשיב לקול נשימותיה המלאכותיות, מסתכל על
עפעפיה ותוהה אם היא חולמת ומה היא רואה עכשיו. האם עכשיו
הזכרונות חזרו אליה? האם היא חולמת עלי, על דניאל ועל גברי?
האם היא זוכרת את היום בו הם נולדו.
היא נראית כמו מלאכית למרות המלאכותיות - הבדל של כמה אותיות
בודדות שמסוגלות לעשות הפרדה נוראית כל-כך בין הטוב והרע.
פעמים רבות כל-כך צפיתי בה ישנה - הקשבתי לקול נשימותיה,
ניסיתי להתאים את נשימותי לשלה. צפיתי בחזה העולה ויורד,
בעפעפים המרצדים, בחיוכה. עכשיו זה לא דומה לכך בכלל, השינה
הזו היא שקטה יותר, כואבת יותר, ריקה יותר, עצובה הרבה יותר -
אולי כי איני בטוח שהיא אכן ישנה. אולי כי איני יודע יותר על
מה היא חולמת.

בלילה בו חשבתי על כך השתכרתי במיוחד. הרגשתי את דמי בוער בי
ועד שלא גמעתי די צרכי והרגשתי שאני על סף העילפון - נפשי לא
שקטה. זהו זה, זה מה שאעשה, הגעתי לכלל החלטה - מחר אלך אל
הקליניקה של גברי.

את זוכרת את עץ הערבה? את זוכרת את הפעם הראשונה שבכיתי מאושר,
שגילית שהוא מוחשי? את זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו? את הפעם
הראשונה שגיליתי את גופך? את שמלת הכלה שלך? טבעת הנישואין
שבחרתי? את זוכרת את הלידה של דניאל? ירדו לך המים כבר במונית.
ומה לגבי הלידה של גברי? את לייקה - את לייקה את לפחות זוכרת?
איך שמצאנו אותה מתפלשת בעלי השלכת בגן הציבורי? את זוכרת את
בר המצווה של גברי? את החתונה שלו?
רק אמרי לי מה את זוכרת, אינני מתיאש לעולם. אמרי מה נשאר, מה
עוד קיים, רק אל תאמרי שוב "שום דבר."

אני זוכר אותך רוקדת לפני שהכרנו. אני זוכר אותך נגשת אלי תחת
עץ הערבה. אני זוכר את הפעם הראשונה ששכבנו. אני זוכר את היום
בו הצעתי לך נישואין. אני זוכר את היום בו התחתנו. אני זוכר את
היום בו גילינו שאת הרה. אני זוכר את ידי על בטנך, מרגישה את
בעיטות ילדינו. אני זוכר את היום בו ילדת בראשונה ובשניה. אני
זוכר את הצעדים הראשונים שלהם. אני זוכר את ימי ההולדת. אני
זוכר את ימי הנישואין שחגגנו. ואני זוכר אפילו את הריבים
הקטנים ואת הפיוסים שהגיעו מיד לאחריהם. אני זוכר שחשבנו
שאנחנו מסוגלים לכל. אני זוכר חיים שלמים איתך. החיים שלפניך
אינם חשובים לי. אני מודה לך על החיים שהענקת לי. בתמורה דאגתי
לשמר אצלי הכל.
אני זוכר את היום בו התחלת לדעוך.
אני אזכור גם את היום בו אקבור אותך.
אך את כבר לא זוכרת דבר. את נעלמת עמוק בתוך החושך. את חייה
אצלי עכשיו, למרות שאני לא אצלך. הידיעה הזו כואבת, אך זה
המחיר אותו נאלצנו לשלם בתמורה לחיים נפלאים יחד.
אני אוהב אותך. אף פעם לא הפסקתי. אף פעם לא פקפקתי באהבתנו,
גם כאשר זכרונך החל לדחוק אותה הצידה. אני אוהב אותך. עכשיו
אני הולך לקליניקה של גברי.

"סביר להניח שהיא תשאר כך עוד הרבה זמן..."
"כמה זמן?"
"אי אפשר לדעת."
"פשוט לחכות? לחכות שתלך?"
"פשוט לחכות... אין ברירה... אני מצטער."

הוא יושב על מיטתה, מלטף את שיערה הארוך והכסוף, עוצם את עיניו
ומדמיין את עיניה צוחקות אליו. תמיד אהב את הכיווץ בעיניה כאשר
צחקה. הוא נושק לשפתיה.
"אני מצטער..." הוא לוחש לה. "אני לא יכול לראות אותך כך... לא
מגיע לך להיות ככה, תמיד רציתי שיהיה לך הכי טוב... אני
מצטער..."
הוא נושק לשפתיה, לידיה, ללחייה, לעיניה, למצחה, לסנטרה, ושוב
לשפתיה. הוא מלטף אותה, כמנסה להרגיעה אך בעצם משתדל להרגיע את
עצמו. הוא לא בטוח, למרות שהוא יודע שזה נכון.
"אני אוהב אותך." הוא אומר לה חרש, מקווה שבמקום כלשהו בו היא
נמצאת היא מסוגלת לשמוע אותו, מקווה שבמקום הזה היא גם יודעת
מי הוא זה שמדבר אליה.
השכחה אכזרית כל-כך, הוא חושב לעצמו. היא משמידה וטורפת, הופכת
אותך ברגע ללא כלום, נוגסת בחייך ויורקת אותם הצידה. משמידה את
כל אשר עמלת, מעלימה את חיוכך וצחוקך - הופכת אותך ללא כלום.
הוא שולף מכיסו את המזרק ומחבר אותו אל הצינורית. לוחץ עד
הסוף, מחליף בקבוקון ולוחץ שוב. הוא מתקפל בתוך מיטתה, מחבק
אותה ומניח ראשו על חזה, כשם שעשו תמיד - עוד מאותו לילה
ראשון. "אני אוהב אותך." הוא לוחש שוב ונושק לשפתיה הקרירות.
צפצוף המכונות הופך מצפצוף עקבי לצפצוף אחיד וארוך שקוטע את
הדממה כאילו היה חרמשו של מלאך המוות.
כאשר האחיות מגיעות בריצה הוא אינו זז ממיטת אשתו - רק מחבק
אותה חזק ונצמד אליה - מרגיש אל מול פעימותיו המהירות את
פעימות ליבה הדועכות. לבסוף הוא מרגיש בעיקר דממה, דממה קורעת.
הוא פורץ בבכי. גם כשהשוטרים מגיעים הוא אינו אומר דבר -
שיערותיו הלבנות נופלות על מצחו, עיניו עצומות - דבוקות
בדמעותיהן. בידו הוא מחזיק את המזרק, אינו מנסה להסתיר דבר.
במילא אין יותר טעם לדבר בעולם. עכשיו הוא מחכה רק שיגיע תורו,
שיוכל לפגוש את אהובתו שוב. "בקרוב..." הוא לוחש באוזנה, חנוק
מדמעות. "אני אוהב אותך..." הוא לוחש בפעם האחרונה ומוצא
מהחדר.

"עשיתי זאת מאהבה. רק מאהבה."

"יבוא המוות ועיניו יהיו עינייך
מוות זה המלווה אותנו
מבוקר עד ליל, נדוד שינה,
חרש, כמו חרטה נושנה
או חטא נואל. עינייך
תהיינה מילת שווא,
צעקה אילמת. שתיקה.

למוות יש מבט לכל אחד.
יבוא המוות ועיניו יהיו עינייך.
זה יהיה כמו ויתור על חטא,
כמו לראות פנים מתות
שבות ומופיעות במראה
כמו לשמוע שפתיים חתומות.
נרד בתהום דומם.

יבוא המוות ועיניו יהיו עינייך. "