[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי פרל
/
רק רכבת

אדם יושב בתחנה ומחכה. את הרכבת הקודמת הוא פספס.
ואז הוא מחליט להתקשר אליה. בפעם הקודמת היא מלמלה משהו על כך
שהיא עייפה וניתקה את השיחה. עכשיו הוא לא יניח לה לחמוק.
הצפצוף המוכר נשמע בדיוק ארבע פעמים לפני שהיא עונה. "הלו"
נשמע מהעבר השני, וזה ה"הלו" שלה - שבו הלמד מתגלגלת וה"לו"
מתמשכת ונגמרת בשריקה. והבחור כבר משתוקק שייפגשו. מחר היא לא
יכולה. "אולי מחרתיים?". "כן, תבוא. אבל גם החבר שלי יהיה שם".
"חבר... אותו אחד?" שואל בהיסוס. היא עונה שכן, ושאותו חבר בא
לישון אצלה לשלושה ימים, ובכלל שהוא כבר "חבר-חבר", ושלא צריך
להתבייש. הוא מוסר שהוא ישקול ומנתק.
חולפות חמש דקות והיא מגיעה, הרכבת. הבחור יורד אליה שפוף, לא
מודע למצבו. מתיישב בכסא של הארבעה לבדו. ועוד קצת יושב. שואל
את האיש במושב שלמולו, אם הרכבת עוברת בת"א, אפילו שכולם
יודעים שכל הרכבות עוצרות בת"א. הוא פשוט לא בטוח.
בניסיון להעסיק עצמו במשהו אחר הוא מביט בארבעת המושבים
המקבילים. יושבת שם פיליפינית צעירה עם תינוק במנשא, ומולה
אישה זקנה אחת, שפופה כמוהו. הוא מגניב אליהן מבטים, תוהה על
קנקנה של הישישה. על החיוך המסתורי שלה ועל האופן בו היא לבושה
- שכבות על גבי שכבות, כמו ממצא ארכיאולוגי קדום, ומעל הביגוד
הכבד, רדיד ורוד, של סבתות. הוא שואל את עצמו האם רק עצמות
גרומות מתחת למעטה, ומה הייתה לובשת לולא הקרון היה קר. כשהוא
גומר לסקור אותה, הוא מפנה אל מבטו אל האישה הצעירה. היא מחבקת
את עוללה. נראה כי חם לו בחיקה. ממחזה זה, היה ניתן להניח כי
היא אימא טובה, אבל הבחור מוטרד מכך שהתינוק ואמו אינם דומים,
ושלתינוק אין בכלל עיניים מלוכסנות.
חיילת עוברת במעבר, מבקשת להטעין את הפלאפון שלה בשקע שבקרון.
היא חמודה עם המדים, הוא חושב לעצמו, ופתאום נזכר שגם הוא בעצם
חייל. במעין דחף, הוא מיישר את הכומתה ומכניס את החולצה
המכופתרת למכנסיים. הבחורה נשארת עוד רגע קט ליד השקע, לפלרטט
עם זה שיושב מולו, והוא מצותת. אבל השיחה דועכת במהירות והוא
נאלץ להמשיך אותה בראשו. הוא דווקא יצא עם מישהי מהבסיס אתמול,
לארוחה איטלקית וגלידה. היא הייתה "סבבה והכול" אבל היא רצתה
רק צמחוני, והוא רצה בשר.
קצת קשה לו לנשום עכשיו. הוא מסתכל מהחלון. הלילה כבר כיסה את
הכל, אבל השחור דווקא מוצא חן בעיניו. הוא פשוט יותר. בינתיים
מודיע הכרוז המוקלט כי הרכבת מתקרבת להרצליה. הרכבת מתחילה
לנהום, מנסה להטיל פחד בלב הנוסעים. מאיימת כי היא תאיץ ותאיץ
עד ש... אבל בעצם היא מאטה. ועוד חורקת ומשתנקת קצת ועוצרת
בהרצלייה, והבחור נהנה לשמוע את שם העיר מבוטא כראוי מפי
המערכת הממוכנת. הפיליפינית יורדת בתחנה ועמה הילד, מפנה את
מקומה לקשישה, שזוכה במושב ליד החלון ובכיוון הנסיעה.
מעטים עוזבים, כבר שעת ערב מאוחרת, אבל המערכת ממשיכה בשלה,
ומזהירה את הנוסעים פן ישאירו דבר מה מאחור. רק בחייל היא לא
מצליחה להתל - הוא מתכנת בצבא ויודע כי מחשבים מסוגלים לרמות.
הרי כבר שלוש שנים הוא מנסה לשכוח - ועדיין תמונתה ממאנת
להיטמן.
הוא לא יורד. זו לא התחנה שלו. הרכבת יוצאת את העיר. כעת מעט
יותר מפויסת, אחרי שהתרוקנה מעט. המתכנת מסתכל למטה, כי נגמרו
כל הצדדים, ורואה שעל השולחן מונח מוסף "גלריה". "ארבעה
מושונוב ארבעה איבגי" זועק פי העיתון. המספרים מסקרנים אותו,
אז הוא מנסה לקרוא, אבל האותיות קטנות. פעם היא סיפרה לו שזה
המוסף האהוב עליה, ועל איך שהיא שומרת את כל הגלריות ליום שישי
אחד, כדי לבלוע אותן ביחד. פתאום עולה בו בחילה.
הוא מתבונן בצג של הפלאפון שלו ומגריל מספרים, עד שהוא מחליט
להתקשר לאביו, לבדוק האם יוכל להסיעו מהתחנה, אבל האבא בפגישה,
ולנער אין חשק להמתין או לדבר או ל"ביחד", אז הוא עוזב את
העניין. הרכבת ממשיכה בדהרתה, והקול הנשי מודיע, שהרכבת מתקרבת
לת"א-אוניברסיטה.

ושוב הכרוז ושוב הרכבת עוצרת, אך הפעם הוא יורד בתחנה.

ולאט-לאט, מחלחלת בו ההבנה,
שהוא כבר לא נוסע, והרכבת היא כבר לא הנהג,
וכאילו כדי להרגיל אותו לכך שהעולם חזר למהירותו הסדירה,
המון סואן חולף על פניו, ומאחוריו ומצדדיו, מזדרז לעלות על
הקרונות,
ומהרציף השני יוצאת רכבת נוספת, צפונה, משנעת שמחה ועצב, אהבה
וכעס,
והנער ניצב במרכז הרציף, תחת אור הפנסים הצהובים ומתבונן איך
הרכבות משייטות למרחקים,
וכששתיהן עוזבות את העין, והחריקה לא נשמעת עוד. הוא יורד
לאיטו בגרם המדרגות אל התחנה עצמה,
ובדרך הוא מבחין בשלט פרסומת לג'ינס, שתלוי על הקיר, והוא יודע
שלעולם לא יוכל להיות הבחור שבתמונה,
והוא מרגיש כמו ילד קטן, והילד הזה הוא אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"זה הזמן לברוח,
זה הזמן לשכוח"


לחמכם אחרי
שנשלח


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/8/09 23:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי פרל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה