כמה ימים לפני שהבנתי מה בדיוק קרה הוא נחטף... באלימות
וברוטליות, אני בטוח שזה היה לה קשה ושהיא לא רצתה לעשות את זה
ובטח לא רצתה להעלים אותו מחיי

אני לא ממש הבחנתי בזה שהוא חסר למרות שהייתי רגיל לקבל ממנו
אס.אמ.אס בוקר טוב כמעט כל יום. בדיוק איך שהייתי מתעורר כאילו
הוא עוקב אחריי ויודע על כל צעד שלי. היא הייתה מקנאה.

הרבה פעמים הוא היה פשוט מגיע בלי להודיע או בלי לשאול אם בא
לי בכלל, הוא היה קובע עובדה -  אני פה!
וכל פעם שהיה מגיע היה מביא איתו כמו שמחה שהייתה מיועדת
לכולם. במיוחד לה ורק לי לא. הוא היה בא בשבילי אבל לא הייתי
נהנה ממנו.

האמת היא שנולדנו ביחד וקצת קשה לי לכעוס כל פעם שהוא מופיע
אחרי הכל אני מרגיש שהוא חלק ממני, חלק שאי אפשר לנתק. והוא
עושה לי טוב.
אפילו היו הרבה לילות שהוא ישן איתי. רוב הפעמים הוא גם התעורר
לידי. וכשהוא לא אז הוא היה מצטרף אליי במשך היום

עד אותו יום. אותו יום שפתאום גיליתי שהוא חסר. הוא לא היה חסר
רק לי, כמעט כולם עזרו בחיפושים מייגעים אחריו. האמת היא שאני
ממש מתבייש בזה אבל החברים והמשפחה בעצם הודיעו לי על זה שהוא
נעדר, איך לא שמתי לב בעצמי? אם לא הייתי מתעצבן באותו בוקר
הוא לא היה הולך והיינו נשארים ביחד.


אני יודע שהיה לה קשה איתו, כל מי שראה אותו בעבר יודע שמספיק
מבט אחד בו ואפילו הבן אדם הכי רע מתרכך. אני מתאר אותה בראש
שלי, יושבת מולו ומנסה להוציא ממנו את כל הסודות, בוכה ומזילה
דמעות. זה היה הסוד שלו, זה מה שהוא ידע לעשות הכי טוב, לגרום
לאנשים להיות שמח או עצוב. ובמקרה שלי - אם הוא לא היה איתי לא
יודע מי הייתי הופך להיות בלעדיו.

כמה ימים אחרי שמצאו את החיוך שלי ללא רוח חיים
אני עדיין מנסה לעכל שאני לא יכול לחייך
גם כשאני מנסה ממש חזק הוא כבר לא שם.
רק מידי פעם לפני השינה אני נזכר בו ומתמלא געגועים.. געגועים
לימים שהוא היה איתי, לימים שחייכתי.
אני בטוח שזה היה לה קשה ושהיא לא רצתה לעשות את זה.
עכשיו אני מחפש אותה, מאמין בסיכוי הקטן שאולי היא שומרת את
החיוך שלי איתה ואולי אם אני אבקש ממש יפה היא אפילו תחזיר לי
אותו