השמש שלחה קרניים אחרונות של אור לעבר סמטת הנביאים. נושקת
בברכה לבתי האבן הצפופים, העולים אחד על השני. גברים מזוקנים
חובשי מגבעות שחורות, הלכו במהירות לבית הכנסת לתפילת ערבית.
נשים קראו לילדיהן לשוב הביתה לאחר יום עמוס במשחקים שולחות
אחיות בכורות אל הסמטאות הצרות לחפש אחים קטנים שאיבדו את
הזמן.
על מדרגות האבן מאחורי בית המדרש הישן, ישבו שלוש נערות בנות
שתים עשרה בלבד. השלוש בחצאיות ארוכות ובבגדי בית הספר, צמודות
זו לזו מלחששות בהתרגשות, שומרות על סודן. לאחיה הבכור של שפרה
נמצא שידוך. אתמול נערכו האירוסין. כעת שיתפה את שרה ושמחה,
חברותיה הטובות ביותר בפרטי החגיגה.
"הוא בכלל לא אוהב אותה" אמרה שפרה בכאב "הוא אפילו לא הסתכל
עליה". נזכרה שפרה בהבעתה של הכלה. כל הערב עמדה סמוך לאמה,
עינה מושפלות, ובניגוד לחיוכים שהורעפו מכל עבר, פיה היה חתום.
אמה שלה היתה עסוקה, מפזרת ברכות על כלתה לעתיד, וזוכה לברכות
מכל מכרותיה ושכנותיה. בלילה, לאחר שהלכו האורחים, מצאה שפרה
רגע לשוחח עם אמה. לשאול, מדוע נראית הכלה עצובה. אמה ביטלה את
שאלתה ואמרה שהכלה צריכה להיות מאושרת. היא מצאה שידוך מצוין.

"טובה אומרת שהזהב נשפך בביתם כמו מים" לחשה שרה, שהשידוך בין
שתי המשפחות המיוחסות, הפך נחלת הכלל.
"אבא שלי אומר, שעם השידוך הזה, הדרך של אברם להיות ראש ישיבה
סלולה" לחשה שמחה.
"כשיש לחם, אפשר לעסוק בתורה" הוסיפה שרה מדברי אביה הסנדלר,
אשר ויתר על לימודיו לטובת פרנסת המשפחה.
"אסור לערב קודש בחול" הזכירה שמחה. "אני מעדיפה שבעלי יהיה
מלומד, גם אם יהיה עני"  
"אני רוצה להתחתן מאהבה" אמרה שפרה. "באמת" הדגישה למראה מבטן
המסופק של חברותיה. שרה נאנחה. היא תקבל מה שיישאר.
"אבל לא משנה מה יהיה ועם מי נתחתן תמיד נהיה החברות הכי
טובות, נכון?" שאלה שפרה. הבנות הנהנו והתחבקו. עננים אפורים
התכנסו בשמיים, מבשרים על סערה מתקרבת לבוא  והשלוש התפזרו
לבתיהן.

ערב רב של רעשים נשמע מעברו האחר של הפרגוד. הנשים המהללות,
שירי הגברים, צחוק הילדים. שרה שמעה במעומעם, כאילו רחוקים
ממנה מרחק רב ולא נמצאים כאן, מעבר לפרגוד הדק. עוד רגע תעבור
דרכו, תצטרף אל החוגגים בשמחתה שלה. מתחתנת היום עם יהודה
השוחט. כסף יש לו בשפע, הסביר לה אבא. הוא ידאג לך. והיא שתקה.
הכל כבר הוחלט וסוכם. היא ראתה אותו. ריח של מוות נדף ממנו.
היא הביטה מבעד לחלון, הירח, שלח אור נוגה לעברה. היא רצתה
לאחוז בו ולא להרפות, חושבת על חברתה שרצתה את הירח. האם היא
כבר מצאה אהבה?
ידיה רעדו כל כך שבקושי הצליחה לרכוס את רוכסן השמלה הלבנה.
שפרה מתה. למרות שליבה האוהב עדיין פועם, שולח דם אל גופה,
מזין את מוחה שעובד בחריפות שעות נוספות. אבל היא כבר לא
משלהם. חצתה את הקווים. משפחתה ישבה שבעה. והוריה שלה הזהירוה
לבל תיפגש איתה ותחבל בסיכוייה למצוא חתן. שפרה בחרה בדרכה, בל
ניתן לה ולזכרה להפריע לחיינו, אמרה לה שמחה.
והנה, נכנסה שמחה לחדר, ממלאת אותו באור חדש "קול חתן וקול
כלה" היא שרה לשרה. שמחה נישאה זה מכבר, לבחור ישיבה צעיר
ונאה. היא ניגשה אל שרה, וליטפה את פניה בחיוך רך. "אלוהים
בוחן אותנו" היא אמרה לשרה. "הוא בודק כמה כוח יהיה לנו לעמוד
מולו ומול הקשיים שהוא מערים עלינו" עידוד רב היה בקולה. "אבל
תהיי בטוחה שהוא לא מעמיד בפנייך מכשול שאת לא יכולה להתגבר
עליו" שלווה רוחנית היתה בקול המרגיע. שלווה של זו שהגיעה אל
המנוחה ואל הנחלה. שלווה של זו שהגשימה את חלומותיה, ועתה היא
נותנת מכוחה לחברתה.
"אני תמיד אהיה בשבילך, אני לא אאכזב אותך" הוסיפה עוד ללחוש
על אוזנה לפני שהמון הנשים הסתער אל החדר דורש את הכלה שתצא.
החתן כבר מחכה.

מן החלון עלתה השמש לאטה, מגרשת אט אט את הירח ממקומו. מציעה
חיים תמורת השתעבדותם של האנשים לאורה. שמחה רוצה לעצמה עוד
כמה דקות, לפני שיתעורר הבית והמולת היום תחל. היא רוצה עוד
קצת זמן לתקן את הגרביים של הבנים ולהתקין שמלה חדשה לדינה,
שצריך למצוא שידוך בשבילה. היא הזכירה לבעלה, והוא הבטיח שהוא
זוכר.
שמחה לשה את אצבעה, מרגישה את טבעת הזהב, שבה התקדשה כדת משה
בישראל, חונקת אותה. היא סובבה אותה סביב אצבעה שלוש פעמים,
כמו שהיו עושות בילדותן עם בייגלה עגול ומבקשות משאלות. והרי
היא הגשימה את משאלת ילדותה. נשואה לתלמיד חכם. בקרוב, כך
מלחשות השמועות, יתמנה בעלה לראש הישיבה. והיא, שמחה הקטנה,
מסמטת הנביאים, זכתה בכבוד להיות אשתו. צריכה להיות אסירת תודה
לאלוהים על הטוב והשפע שנפל בחלקה. אך קולו המהדהד באוזניה כבר
שנים, לא מרפה "זה לא לכבודך ולכבוד המשפחה שלנו להסתובב עם
נשים מן השוק". ועל אף השנים שחלפו קולו צורב כמו גחלים על
בשרה. שמחה נרעדת.
בעלה מתעורר משנתו. הוא מעיף מבט קצר לעברה, מברך אותה בבוקר
טוב. היא ממהרת אל המטבח להכין לו כוס תה, וארוחת בוקר. נזהרת
לא לגעת בו. היא מדממת - אסורה בשבילו. טמאה. היא שוב מסובבת
את הטבעת, שלוש פעמים. קולו הקרוב נשמע מרוחק "דיברתי עם מנחם,
הוא יבוא הערב לראות את דינה - תכיני אותה" הוא יוצא אל
הישיבה.
השמש עלתה, הירח גורש ויום חדש מתחיל.

נכתב לסדנה הפ"ז: סיפור בתלת.