שוב קשה לנשום, מנסה לקחת אוויר אבל הוא לא נכנס. העצב הזה
שחודר שוב את העצמות, חודר דרך הריקמה שלי, מרעיל כל תא. הורס
כל חיוך. האחיזה נחלשת עם הזמן. המודע מתחיל להבין. הגשם
המטורף שוטף מעליי את הדמעות, את הכאב שנובע משום מקום. וזה
מתחיל לחלחל. הכל מרוחק יותר עכשיו. כאילו נעלת את עצמך מהעולם
החיצון. הם צועקים לך מבחוץ, לוחשים, מתפללים. דופקים על
קירותייך אבל את רחוקה עכשיו. החורף בדלת ואת שמחה לראותו.
חברך היקר הגיע שוב. והגשם שמתדפק על החלון לאיטו, מזכיר שאת
שוב לבד.
הם אמרו לך מילים כל כך יפות, מילים בהן אהבת לטבוע. לאחרונה
אין מילים, גם החיוכים נמחקים לאט. לא נשאר דבר. הזיוף נשטף,
ואת מתחילה להבין סופסוף... את אוהבת ללמוד בדרך הקשה. להרוג
את רגלייך העייפות בריצות האלה. הריצות שאף פעם לא נגמרות.
ליפול אל תוך הבוץ, וללמוד שוב את אותה הטעות. לזהות את אותו
הלכלוך, נפלת פה כבר פעם. ועדיין לא מבינה, לא זוכרת, לא
לומדת. נשמה טועה.
מלאך שנופל על האדמה, לא קם יותר. מלאך שנפל מין השמיים הופך
לאדם. אין דרך חזרה למעלה. וזו רק הבדידות שמזכירה על ימים
טובים יותר. העיניים שנודדות למעלה אל הירח המדהים. והם צעקו
לך שאוהבים. והבטיחו להשאר קרוב. ודיברו ודיברו. אמרו כל כך
הרבה שהמילים החלו לאבד משמעות. וברגעים אלה, למילים אין יותר
ערך בעינייך. בעינייך רק דמעות, שמנסות לשטוף את המסכות מכולם.
אבל את לבד לא יכולה... מתי כבר תגדלי להיות ילדה גדולה, מתי
כבר תלמדי?