לירן.
מלצרית.
לא ממש מתוסכלת.
עד שבאים הזוגות של 21:30
עוד זוג. יופי.
בדיוק מה שהייתי צריכה.
דווקא בשולחנות שלי?
אני לובשת חיוך וניגשת במירמור מוסווה.
"היי חבר'ה מה שלומכם?"
"מצוין, בובי ואני חוגגים היום חצי שנה אז הוא הפתיע אותי ולקח
אותי לכאן".
"וואי איזה רומנטי"
ממש רומנטי.
עושה לי להקיא.
חמוד בובי.
בדוק הוא בוגד בה.
"אז מה תרצו לאכול? לשתות?"
"בובי אתה רוצה שנשתה כוס יין? בעצם אולי הפוך? בא לי שנתכרבל
עם כוס קפוצ'ינו טובה"
תתכרבלי, תתכרבלי. מחר יימאס לך ותעזבי אותו כאילו כלום.
"מה שבא לך בובי, היום אני מפנק אותך. את רוצה לחלוק מנה?"
לחלוק? יופי גם קוצי פוצי במלוא הדרו וגם חוסכים במנות.
טיפ שמן כבר לא יצא לי מזה.
"יש לנו גם קינוחים נהדרים אם תרצו"
"לא, בובי בדיאטה אז אני גם לא אוכל מתוקים. למרות שאמרתי לה
שהיא יפה בדיוק ככה"
בטח יפה. עד שתבוא מישהי עם חזה גדול יותר/רגליים רזות יותר או
סתם פרצוף פחות משעמם.
"אוקיי, נעים מאוד אני לירן אני אהיה המלצרית שלכם היום"
"היי לירן, אני טל והבובי שלי זו דנה"
"היי טל, היי בובי, אהה... דנה...אני אשתדל להוציא את המנות
שלכם בהקדם"
"אין צורך למהר, אנחנו לא ממהרים, באנו להנות, יש לנו את כל
הזמן שבעולם"
יופי. קוצי פוצי קמצנים מתנחלים שיגרמו לי להתפטר במקרה הטוב
ולהתאבד במקרה הפחות טוב.
אחרי שהצלחתי להשחיל את הידיים שלי בין הליטופים שלהם ולקחת את
התפריטים ניגשתי לפינת המארחת.
"תעשי לי טובה, אל תושיבי אצלי יותר זוגות אלא אם כן את רוצה
שהם ייצאו מפה פרודים"
אני ניגשת לערוך להם.
הם מתלטפים על כל השולחן.
מה שהיה אמור להיות סידור בסיסי הופך למשימת קומנדו מתוחכמת
שבה אני מהנדסת גישה לשטח פנוי כלשהו על השולחן.
מירמור.
הוא לוחש.
היא מחייכת.
מצחקקת ציחקוק ילדותי.
בעע.
חולקים מנה
חולקים משקה
חולקים מבט
חולקים ליטוף
והנה נשיקה
ועוד אחת
זה לא נגמר.
חבר'ה- השעון דופק, אני רוצה הבייתה, תשיגו חדר או משהו!
הרי סוף הסיפור ברור לכולם- לה יימאס, הוא יבגוד, הם ינסו שוב,
יילחמו עד זוב דם ואז יתחילו לשנוא.
שנאה מתוקה כמעט יותר מהכאילו אהבה שיש ביניהם עכשיו.
ממש סוכרת.

אני נעזרת בעמיתי למקצוע ומנסה לגרום להם ללכת.
כל אחד בתורו ניגש לבדוק אם הם רוצים עוד משהו.
(חשבון אולי?)
"לא תודה, יש לי את כל מה שאני צריך פה איתי".
אוי באמת.
המסעדה מתרוקנת והם נותרו הזוג היחיד במסעדה.
מרפי בן זונה.
"חבר'ה אני ממש מצטערת, אתם יכולים להישאר כמה שתרצו פשוט
אנחנו צריכים לסגור קופה"
או בתרגום חופשי- אפילו למנהל המשמרת נמאס מכם והוא אישר לי
לגרש אתכם.
הוא שולף את הכרטיס ומסנן "אני מזמין" משל היה מינימום רוטשילד
בכבודו ובעצמו וכאילו שכח שרק לפני 5 שעות ו36 דקות (אבל מי
סופר) הוא הציע לחלוק מנה.
השבח לאל ותודה שהביאני עד הלום בובי ובובי הלכו, אני מפנה את
כל מה שהסוכרת שלי לא אפשרה לי לפנות קודם לכן ומתקפלת
הבייתה.
גמורה מעייפות וממורמרת למוות אני נכנסת למיטה.
מחבקת אותו ומתמרמרת:
"בובי, למה אתה אף פעם לא לוקח אותי למסעדות?"