באוהל די קטן
על שפת הכנרת
היינו שם שנינו
תחת לבנה בוערת

כל העולם סביבנו
לא היינו כלל לבד
אך שם, היינו שנינו
כמו בלי אף אחד

העולם עמד מלכת
רק האחד עם האחרת
מול שקיעת השמש
תחת לבנה בוערת

השקט מסביב
היה שליט יחיד
למרות ההמולה בחוץ
היה שקט תמיד

היינו גוף אחד
לזמן נורא קצר
ומעלינו, שמי כוכבים
וירח רק בער

היה קריר ביום ההוא
כשישבנו על שפתה
של הכנרת ההיא
רק אני ואתה

כולם שכחו אותנו
עסוקים רק בעצמם
ואנחנו, בשלנו
שוכחים מקיומם

והלבנה בוערת
הירח רק בער
על שפת הכנרת
שנינו, לזמן קצר.