אין לי מה להגיד על החיים.
היא ישבה ואימללה את עצמה מול מסך המחשב ששיקף את פניה
הבוכיות. חייב להיות לי משהו לכתוב עליו. מחשבה מקורית אחת.

היא הייתה כל כך עסוקה בעצמה כשגדוד נמלים התפרץ לחדר בדממה
והשתלט על הרהיטים בחדר. בהתחלה הילדה ניסתה להשיב מלחמה, לקחת
את גדוד הנמלים החצוף ולהעיף אותו לכל הרוחות בעזרת שפתיה
הקפוצות. להשתמש בידיה החשופות, לזרוק אותם לרצפה ולדרוך עליהן
חזק. היא אפילו ניסתה לרסס אותן בחומר כימי אבל שום דבר לא
עזר. הכל קרה מהר מדי. הן היו רבות ממנה, חסינות ומאומנות
היטב.
הילדה החליטה לאמץ פתרון חלופי. היא חשבה שהיא מספיק אמיצה
בשביל להסתגל למצב החדש ולסבול את נוכחותן. הן מפחדות ממני,
והן לא יעשו לי כלום. שיננה את המנטרה כפי שניסו להסביר לה
פעמים רבות. היא חזרה להתרכז בדבר שכתבה.
הנמלים הקטנטנות שמחו על הכניעה והחלו לעלות על אצבעותיה
המקלידות ולטפס אט-אט על גופה. הן טיילו במורד ירכיה על רגליה,
ומחלקה שלמה עלתה לכיוון הפנים. לאט ובנחישות הנמלים האכזריות
החלו לחדור לתוך עורה הלבן ולהכנס אל תוך ורידיה. משם בלי מאמץ
מיותר נסחפו בזרם אל עורקיה שהובילו אותן ישירות אל ליבה. לא
היה מדובר במבצע רחב. זאת הייתה יוזמה ספונטנית של אחד הקצינים
החדשים. כאשר גופה מוצף בנמלים שחורות קטנטנות והחדר הולך
ונשטף גם הוא, הכל נצבע בנקודות ומתכסה בשכבה שחורה. לא היה לה
סיכוי מההתחלה.
עיניה שדמעו עד לפני מספר רגעים יבשו כהרף עין. נשימתה נהייתה
שטחית ומלבד עיקצוצים בכל גופה ותחושת נימלול במספר איברים,
היא לא תיארה לעמה מה מתרחש.
בזמן שהייתה כל כך מוטרדת באמירה האישית והנוקבת שלה, היא
איבדה את האחיזה במציאות. הצבא הקטנטן ניצל את המומנטום והחל
לתפוס תאוצה. עיניה שבהו במסך במבט חלול החלו גם הן להתמלא אט
אט נקודות פיציות שחורות אשר צבעו את עיניה בעדינות ובהתחשבות
בצבע האהוב והמוכר. היא ראתה שחור בעיניים. מעבר לזה לא היה
עוד מה להוסיף. היא המשיכה בכתיבה שלה במאמץ אבוד. הנמלים שכבר
חדרו לתוך תוכה החלו למלא את ליבה במרירות ובשחור. גופה ניהיה
חלוש וחסר משקל. עמוק בתוכה ידעה שהיא נכנעה להן באופן סופי.
הן החלו לשאת את הילדה על גבן, משקלה היה סביר ביותר לנוכח
הכמות האינסופית של נמלים שהיו שם. הן הובילו אותה אל מחוץ
לביתה אל תוך אחת מהמחילות שלהן ולא השאירו זכר לא לקיומה שהיה
כה מוחשי כשעה קודם לכן. כל הנמלים הסתלקו מהחדר תוך שהן
משמידות כל פירור שנותר מהמילים המיותרת שההיא כתבה. הדף נותר
ריק וכך גם היא.

עכשיו כשהיא עמוק בתוך הקן, אף אחד לא יכול לאמלל אותה יותר
במחשבות עמוקות על החיים.