לחברי אביב זוהר הזומבי.

ג'וני כל כך שמח עכשיו, שיורד גשם, שרוח קרירה מעיפה את השיער
שלו על העיניים ונותנת לו מין מראה מסתורי. הוא לא גבוה והוא
לא נמוך, יש לו כובע על הראש, שיער חלק שחור וסיגריה בפה. הוא
לא באמת מעשן, זה סתם, הוא לא צריך את זה. לג'וני יש גיטרה
שהוא כל כך אוהב, היא אהבת חייו היחידה והוא מוכן למות בשבילה.
הכרתי את ג'וני במופע שלו, הוא לא מתקרב לאף אחד, מסיים את
ההופעה והולך הביתה. פעם אחת תפסתי אותו בחולצה וביקשתי חתימה,
הוא לא הסכים לתת לי כי עבורו חתימות זה דבר חסר ערך ודבילי.
ג'וני לא אוהב את אור הזרקורים ובכל זאת הוא מופיע, כשהוא מנגן
בגיטרה כולם מקשיבים ויש שקט מוחלט בקהל (חוץ מהרעש של קינוחי
האף כי הצלילים כל כך מרגשים ועצובים) הוא עושה את זה מתוך
כאב, הוא רוצה שכולם ישמעו אותו מנגן את הכאב שלו. לפני שנתיים
ג'וני איבד את הוריו בתאונת דרכים ומאז הוא חיי לבד באיזה
מקום, שם הוא מנגן ומנגן, כותב את סימפוניית הכאב הבאה שלו.
בהופעה האחרונה שלו הוא הקדיש ניגון של 20 דקות לשני ההורים
שלו, ירדו לו דמעות מהעיניים תוך כדי נגינה, לכל הקהל ירדו
דמעות מהעיניים, יש כאלו שבכו ממש. את ג'וני מצאו מת אחרי
ההופעה בחדר ההלבשה שלו, שוכב על הריצפה והגיטרה לצידו. הוא
התאבד, הזריק לעצמו רעל, השאיר אלפי בני נוער בהלם ודיכאון.
והגיטרה שלו, הגיטרה של ג'וני, הפכה להיות עצם וחלק חשוב בעולם
המוזיקה, אף אחד לא ניגן בה יותר מעולם. היא עומדת על כיסא
במוזיאון התהילה, מעוטרת מסביבה על הקיר בתמונות של ג'וני
מההופעות שלו איתה, מנגן בה. אבל בלילה בסיורו של השומר
במוזיאון, הוא יכול להישבע שהוא שומע מישהו פורט עליה וכשהוא
מגיע למקום הוא לא מוצא אף אחד. יש שמספרים שזהו רוחו של
ג'וני, מנגן את אותן המנגינות המרגשות והעצובות, גורם לנו
להזיל עוד כמה דמעות, שכולם ישמעו אותו, מנגן את הכאב שלו.