בסוף אנחנו נתגבר.
הייאוש יאכל אותנו והעולם יתמוטט.

איזו מין צורת חיים בניתי לעצמי, הזויה, מושחתת, מוכתמת בדם.
אנשים מתים בשבילי ואני מתה מפחד שיום אחד אני אצטרך למות
בשבילם. אני יודעת שזה סתם עוד פחד שפתאום תוקף אותי בלי שום
סיבה, אבל הוא אי-שם בתת מודע, ופתאום אני כבר לא מי שאני,
אולי אני סתם מתחזה?
עוד קרב ועוד פיצוץ, הוא נשאר לבד, בלי אף אחד איתו לרוץ,
וזה נראה כאילו עוד סתם תרוץ...

ואני, מה אני? הלכתי פעם בשביל אל אנשים שהחיים לא האירו להם
פנים ושתקתי. ראיתי את הסבל והכאב לאנשים בעיניים, זה לא הזיז
לי בכלל. אני יודעת מה זה לאבד מישהו, כמו שמאבדים משהו מסוים
ומצטערים על זה כמה זמן, ואז זה עובר וממשכים הלאה. אבל האם
אני באמת רוצה להמשיך?  
אז אני עדיין פוחדת מהמפלצת שמתחת למיטה, לא רוצה להתבגר!
זאת עדיין לא סיבה, לא ללכת לישון בלילה ולשחק בחיילי הצעצוע,
נשכחי הילדות, שאותם אני פשוט שולחת למות...