היא לא ממש ידעה איך להסתכל על עצמה, היא הייתה מסוג
האסקימוסים שלא ראו מראה אף פעם.
אני כותב את כל זה ביומן שלי עכשיו, יומן המסע שלי ושותה מים
בכוס של ויסקי.
אהבה, היא אמרה לי.
אהבה לא בהכרח מה שהיא נראית לך מבעד לעיניך היפות.
היא הציצה במהרה לתפוס עוד מבט אחד בעיניי היפות וחזרה להביט
בצעיף האדום אשר סרגה לכבודי.
אנחנו לא תמיד יודעים מה האחר חושב עלינו, היא המשיכה.
התעטשתי והיא שוב מיהרה להעיף בי מבט סוער.
שערי גלש על מצחי ונראיתי כמו אחרי טלטלה.
היא לא הייתה מסוג האסקימוסים שזרקו את סבא שלהם החוצה מהאיגלו
לקור המקפיא.
היא אפילו לא ידעה על מה אני מדבר, כשהזכרתי את העובדה הזו
בפניה.
זו לא עובדה בכלל, היא אמרה והניעה קלות את ראשה בשלילה, שערה
החלק והשחור כפחם בפיו של עורב ממוצע התנועע עם כל תנועת ראש
שלה, קטנה ככל שתהיה וזיו פניה הצחורות כשלג האירו את החדר
הקטן.
היא הייתה אישה מיוחדת.
שיערתי שהיא בת 45 בגלל סיפוריה שנשמעו ישנים, למרות שהיא
נראתה כמו בת 30.
אני הייתי בן 45 בעצמי, אך נראיתי כמו בן 25, להשערתי.
אכלנו דגים ברוטב שהיא הכינה מבעוד מועד ובסוף הארוחה הדלקתי
קטורת אשר הייתה שייכת לחברי מימי המלחמה הארורה.
השלג לא הפסיק לכסות את ההרים והאש באח בערה כל אותו הזמן.
הסתכלתי עליה, על הקמטים הקטנים בפניה כאשר היא מחייכת, על
שיניה הרחבות, על הסוודר הירוק שלה אשר לא התאים בשום אופן
למלתחה הקיצית שלי בחיי המציאות הרגילים שלי, על מכנסי הצמר
בצבע בז' אשר סיימה לסרוג רק היום אחרי שבועיים של מלאכה
ובמיוחד הבטתי בעיניה השחורות והמצומצמות לכדי חריצים בזמן
שהיא צוחקת ובעצם, גם בזמן שהיא לא.
אהבתי לראות את אישוניה מתרחבים כאשר סיפרתי לה על הפעם ההיא
במלחמה כשכמעט יריתי למפקד שלי בראש בגלל שהוא לא היה מוכן
לחתום לי על חופשה של שבועיים.
ואיך בסוף ויתרתי ויריתי לו רק ברגל.
הוא עדיין לא היה מוכן לחתום לי על חופשה של שבועיים אך שיחררו
אותי לחופשה מסוג אחר בכלא הצבאי למשך חצי שנה.
הוא אפילו לא צולע היום, אמרתי לה, בבית האבות שהוא נמצא בו
כעת.
הוא בן 80 ויכול לרוץ כמו כלב להוט, אחרי מכוניות דוהרות
ברחובות.
היא המשיכה לספר לי שלפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלחשוב מה האחר
חושב, שאנחנו לא מתרכזים בכלל ברגשות שלנו.
היא צודקת, הקטנטנה הזו, חשבתי לעצמי ולגמתי קצת מהיין המשובח
שהגישה לנו.
הרהרתי בעובדה שמעולם לא השתמשה במראה. היא עדיין נראית נפלא.
ללא איפור וללא צבע בשערה, ללא תכשיטים מסוגננים או בגדים
צמודים.
רציתי לשכב איתה יותר מאשר רציתי לשכב עם אשתי ביום
כלולותינו.
יותר מאשר רציתי לשכב עם דיינה, המוכרת החטובה והחייכנית
במכולת בהמשך הרחוב, שני בניינים מביתי.
אני חושב שגם לולו רצתה לשכב איתי. היא חיה לבד, כולם מתו
בסופת שלגים חזקה שהתחילה בדיוק כאשר נערך טקס גדול לכבוד ראש
העיר החדש של טוקמנסו, לולו התקלחה באותו זמן כי הייתה שחורה
מפחם ולא רצתה להגיע כך לטקס.
אגיע מאוחר יותר, אמרה לטאונקוי בעלה.
אך זה היה פשוט מאוחר מדי.
דמעות זלגו מעיניה כאשר דיברה על בני משפחתה האהובים.
ניסיתי לנחם אותה בזרועותיי אך בהתחלה היא התנגדה למגע, כבר
הרבה זמן שלא נגע בה מישהו והיא לא  נגעה באדם אחר, היא גם לא
ידעה גבר אחר מאז בעלה.
זה קרה לפני 15 שנים. מאז היא חיה בגפה.
ביקורי היה אור בחייה, חשבתי כך, אך עדיין הייתה זקוקה למעט
זמן כדי להתרגל למגע של בן אדם ובמיוחד זר מוחלט.
פנג פנג פנג, או בקיצור פנגפנגפנג, היה כלבה האהוב.
היא אספה אותו אל ביתה ימים אחדים אחרי ההלוויות של חצי מתושבי
העיר.
חלק שרדו את הסופה מפני שצפו בטקס מביתם.
פנגפנגפנג היה כלב מיוחד. כמו לולו. הוא ישן על מדרגות ביתה
ביום החמישי לאחר ההלוויות וכך נשאר שם שישה ימים עד אשר יצאה
ביום זה מביתה והבחינה בו.
הוא היה רעב ורטוב, היא הכינה לו אוכל וחיממה אותו, נתנה לו
מחסה ומאז הם חברים טובים.
הוא כל הזמן ליקק אותי והרגשתי שאני חלק מביתה של לולו, שאני
יכול להישאר לישון אצלה הלילה.
חיכיתי שהיא תפשוט את הסוודר הירוק שלה ואת מכנסי הצמר בצבע
בז' רק בכדי שאוכל לראות איך גופה נראה ללא כל השכבות האלו.
לבסוף ישנו בחדרים נפרדים ובבוקר היא כבר הייתה לבושה בסוודר
אפור עם הדפסים של איילים צוהלים ומכנסיים אדומים מצמר
איכותי.
הצעיף שלי כבר היה מוכן, היא עובדת מהר הלולו הזו.
עטפתי את עצמי במתנתה היפה והודיתי לה מקרב לב.
ישבנו לשתות תה עם לחם אשר אפתה לבדה, עליו מרחנו חמאה וריבת
תפוזים.
מהיכן היא משיגה את האוכל הזה? זו ארוחה אמריקאית כמעט..
הייתי בטוח שנאכל דגים או בשר לוויתן.
אך היא אמרה שהיא שומרת את האוכל האמריקאי במיוחד לאורחים
כמוני, שבאים מרחוק ועדיין לא רגילים לשתות שמן דגים בחמש
בבוקר.
הופתעתי לגלות שהיו אורחים נוספים חוץ ממני ושהם היו אמריקאים
ולא תושבי המקום.
אולי בכל זאת אצליח לשכנע את לולו לשכב איתי הלילה..
וברגע שמחשבה זו עברה בראשי לולו סיפרה לי על בעלה המנוח.
היא סיפרה על האומץ שלו ועל כמה אצילי הוא היה, הוא היה גיבור
בעיר והיא תמיד ידעה שהיא תתחתן איתו, כבר מגיל 15 הם תכננו את
חייהם ביחד, דמיינו את פני ילדיהם.
לולו דיברה ודמעות זלגו על הלחם הקלוי שלה, לא רציתי שהיא תאכל
ריבה מלוחה ולכן חפנתי את פניה, היא הביטה בי בעיניים רטובות
והניחה את הלחם בצלחתה, אחזתי בידיה ופיזרתי את הפירורים מקצות
אצבעותיה.
היא משכה באפה ואני הגשתי לה טישו כמו ג'נטלמן אמיתי.
היא הודתה לי ולאחר שקינחה את אפה המשיכה בסיפורה.
ילדיה, היו לה שלושה, היו אמיצים כמו אביהם החזק.
הם היו חזקים בגופם ובנפשם כמוהו וכמוה.
ריחמתי על לולו ועל חייה האומללים, אך אז חשבתי שאולי אני אוכל
להיות לה לבעל.
כל זה היה ביום השני לביקורי בביתה.
המשכנו לאכול בשתיקה עד שנשמעה דפיקה קצרה בדלת.
לולו קמה מכיסאה וניגשה לפתוח.
בפתח עמד זוג צעיר, בחור ובחורה, כנראה נשואים, ובידם נשאו
מאכלים שונים אשר ריחם נישא עד למקום מושבי, שני מטרים מהדלת.
שוב היו בחירות בעיר והפעם נבחרה אישה לעמוד בראש העניינים,
היא הייתה צעירה ולהוטה לחדש את כל מה שקודמה בתפקיד הספיק
להרוס בטוקמנסו.
שני הצעירים כנראה הביאו אוכל מחגיגת הניצחון של רקאל ראש העיר
החדשה.
לולו לא הלכה לשום חגיגת ראש עיר חדש מאז אותו יום בו נספו בני
משפחתה.
לא בגלל הפחד אלא בגלל שלא הייתה מסוגלת לחשוב על כל זה ולשמוח
בעת אחת.
היא הייתה עצובה תמיד ביום הבחירות.
מזל שאני פה, הרהרתי לעצמי.
יש לי תזמון מעולה, במיוחד עם נשים.
תמיד כשרונה, אשתי, ואני היינו נוסעים למכולת של דיינה הייתי
מספיק להביט בדיינה ולקרוץ לה ולחייך אליה ולתת לה שוקולד
בצורת לב במתנה בלי שרונה תבחין בכלל במתרחש לידה.
ברגע שהיא הייתה מסתובבת אליי, הייתי מישיר את מבטי אליה כמו
בעל אוהב ונאמן ומקשיב לכל דבריה.
הייתי שוכח אותם אחרי רגע אך לפחות היא חשבה שאני מקשיב.
ואז מבטי היה חוזר אל דיינה שהייתה מאושרת שמישהו בכלל שם לב
אליה, למרות שכל היום קיבלה הצעות מגברים.
אני חושב שהיא סבלה מסכיזופרניה קשה.
אולי בגלל זה אהבתי אותה כל כך.
לולו שוב התחילה לבכות ואני קמתי וחיבקתי אותה.
הזוג הביט האחד בשני בחוסר הבנה מוחלט ואז שב להביט בנו.
לולו הודתה להם בשפתה והם השיבו לה והנהנו.
הם נפרדו לשלום והיא סגרה את הדלת.
הפעם היא לא הסכימה לקחת את האוכל.
היא הסבירה לי באנגלית רהוטה שהשנה היא כבר לא מסוגלת לקבל
אוכל מהחגיגות.
השנה זה כבר קשה מדי.
היא רצתה לשכב איתי.
אני בטוח בזה.
נישקתי אותה והיא נרתעה לאחר שנייה קצרה.
מה אתה עושה? שאלה באנגלית.
רציתי לנחם אותך, עניתי בעיניים תמימות לחלוטין.
עמדנו שם כמה שניות ואז היא התחילה לסדר מהשולחן בשתיקה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם גופי הגבוה בחדר הקטן הזה, עם
לולו הקטנה.
אז פשוט עמדתי בלי לזוז וחיכיתי שהיא תסיים לסדר מהשולחן.
לבסוף היא ניגשה אליי, עמדה על כיסא, והביטה ישר בעיניי.
אף פעם לא אהבו או ניחמו אותי כך לאחר שבעלי מת, אמרה.
היא תפסה בפניי הגדולים והלא מגולחים כבר יומיים בידיה הקטנות,
עצמה את עיניה ונישקה אותי ארוכות.
דמיינתי בראשי אותנו מהצד.
אני עומד במעיל גדול ומתחתיו סוודר חום רחב, מכנסי ג'ינס
משופשפים ומגפיים שחורים כבדים, צעיף אדום שנסרג רק אתמול
למעני, ידיי פשוטות לצידי גופי ורגליי צמודות אחת לשנייה.
ולולו. לולו הקטנה עומדת על כיסא ופניי בידיה. פיה ופי צמודים,
עינינו עצומות.
חיבקתי אותה בזרועותיי והיא המשיכה לנשק אותי בעיניים עצומות.
עצרנו לפתע כשחלפה מחשבה בראשי.
זה הייתי אני אשר ניתק את עצמו מהחוויה הנעימה הזו.
זה מה שאת עושה עם כל המבקרים האמריקאים שלך? שאלתי.
הו לא, היא ענתה באופן אמריקאי טיפוסי.
רק איתך מורגן, רק איתך.
הרמתי אותה מהכיסא והסתובבתי לצד השני.
היא נשארה תלויה באוויר ואני הייתי פשוט מאושר.
האמנתי לה. ידעתי לפי הנשיקה שלה ולפי הרתיעה הראשונית שלה
שהיא לא רגילה לזה. שזה חדש לה.
היא חייכה אליי את חיוכה העקום ואחרי שנישקה אותי שוב חייכה
וחשפה את שיניה.
היא נשכה את שפתה התחתונה והטתה את ראשה לאחור, נשאתי אותה כך
לחדרה ושם עשינו את האהבה הראשונה בחיי שבה הרגשתי שאני באמת
אוהב בזמן שאני מתעלס.
רונה הייתה בסך הכל זיון טוב ולא יותר מזה.
לא אהבתי אותה באמת.
ודיינה, מעולם לא נישקתי אותה אפילו, יכולתי רק לפנטז על לשכב
איתה.
נשארתי אצל לולו כמעט חודש לפני שעזבתי בחזרה לארצי.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אראה אותה שוב או לא אשמע את
קולה או את צחוקה.
שלא אשכב איתה בכל יום שלוש פעמים ביום ואלטף את שערה הרך אחרי
שנגמור שנינו.
לא רציתי לחזור.
פשוט לא רציתי.
אבל לולו הבינה.
היא ידעה שזו הייתה רק חופשה ושבכלל טעיתי בדרך והייתי אמור
להטיס את מטוסי להוואי ולא לביתה המושלג.
הבטחתי לה שיום אחד אני אחזור ואני אקח אותה להוואי כי אני
חייב לראות אותה בביקני מנומר.
היא חייכה ונשקה לי.
נפרדנו לשלום ומאז לא ראיתי את לולו יותר מעולם.
חזרתי לארצי ועברתי על התמונות של לולו.
היא הביטה בעדשת המצלמה במבטה התמים.
ליטפתי את פניה דרך התמונה ועצמתי את עיני.
כרכתי את הצעיף האדום סביב צווארי, למרות שזה היה חודש אוגוסט
ונפלתי לשינה עמוקה וארוכה.
כשהתעוררתי שני ילדיי כבר היו בביתי ושמחו לראות שאני חי.
לפני שטסתי התגרשתי מרונה ועברתי לגור לבד.
לאף אחד לא היה מושג איפה אני נמצא.
כשנחתתי סיפרתי רק לילדיי שאני שוב כאן ושאני חי והם מיהרו
לבוא לדירתי.
ביקשתי שלא יספרו לרונה כמו שביקשתי מהם לא לשכפל לה את המפתח
ששכפלתי רק להם.
אבל עכשיו כבר לא היה לי אכפת מכלום.
רק רציתי להיות עם ילדיי האהובים.
למות עם מחשבה אחת בראש- על לולו. אולי על לולו כאימא לילדיי.
זה היה יכול להיות ממש נפלא.
אבל היא לעולם לא תוכל לגור בחום הזה.
וילדיי לא יוכלו לעולם לגור בקור של ארצה.
בלילה, אחרי ששני ילדיי נרדמו על מיטתי בחדרי, קמתי מהספה
בסלון, ניגשתי לאמבטיה והבטתי בראי.
לפעמים, אמרתי לבבואתי, אתה פשוט לא יודע מה עובר בראשו של בן
אדם אחר, אתה צריך להתרכז ברגשות שלך, אהבה זה לא רק מה שנראה
לך מבעד לעיניך היפות, לאהבה יש אלף צדדים, וכל אחד מהם הוא
יותר נפלא מהשני, תהיה חופשי באהבתך, אל תנסה להוביל, הבט בי
בעיניים סגורות.
זה מה שלולו אמרה לי ביומי האחרון בביתה.
אשמור זאת לנצח.
נשקתי לילדיי הישנים, שכבתי שוב על הספה וחלמתי על לולו.
על האהבה הראשונה שלי בגיל 45.