"אין שלווה בחדר", האישה בבגדים הלבנים והזרוקים הסתובבה עם
מבט בוחן כאילו בנתה והרסה את הבית במבטה לבסוף שוב היא פתחה
את פיה ושחררה את הבולדוזרים, "אין שלווה בחדר" המילים שלה
חזרו שוב ושוב כמו על דיסק שרוט במוחי, הדיסק נתקע הסתובב
והתנפץ לאלפי חתיכות כסופות שהיא פצחה שוב את פיה והאשימה אותי
במצב.

"מה? למה אין שלווה בחדר בגללי? אני מרגישה מאוד שלווה" אמרתי
והתיישבתי על הספה, הצמדתי את כוס היין אל שפתיי ויכולתי
להרגיש את מיץ התאווה האוליטימטיבי מחליק בגרוני, האישה בבגדים
הלבנים והזרוקים הסתובבה לה בבית כאילו שייך לה ואני לא יכולתי
לעשות כלום אלא להביט בה.

היא הייתה יפה, בגדיה הרחבים לא החמיאו לגופה החטוב והמדהים
ואני רק ישבתי המומה בוהה באישה המסתובבת, ראשי התחיל להסתובב
יחד איתה, זה היה הסימן שלי להניח לבקבוק יין. הקמתי את עצמי
מהספה הלא נוחה בכוונה לסגור את בקבוק היין ולדחוף אותו לאיזה
חור במקרר כאשר שמעתי את קולה העדין והממכר מתנגן באוזניי שוב:
"תשאירי את זה שם".

"אני לא לסבית" אמרתי והתיישבתי בחזרה בספה, חיפשתי בין הכריות
שמצדדיי את השלט האדום שיעביר את השעמום בזמן שהפסיכית המהממת
תגיד לי מה לא בסדר איתי, כרגיל.

"זה מטריף אותי שאין לך שלווה בבית" היא חזרה ואמרה, היא שיחקה
עם הטמ' במזגן, העלתה - הורידה וצחקקה וביננו? הצפצופים החלו
לעשות לי כאב ראש, זה לא התחבר במיוחד עם החצי בקבוק יין
ש"הורדתי" מקודם.

"חם לי" התכופפה לעבר המאוורר, היא התנהגה בזנותיות כזו ששמורה
לברמניות במועדון סנוקר, זה לא עשה לי משהו במיוחד, אבל לייתר
ביטחון חזרתי על דבריי שוב "אני לא לסבית" אמרתי והעברתי
ערוצים בטלוויזיה.

"גם אני לא" אמרה לי וקולה התנגן במנגינה היפה ביותר שקיימת,
קולה חייך לי וחיוכה קרץ לי. הכל הפוך בבחורה הזאת והיא הופכת
גם אותי.

"מי את?" שאלתי אותה בעדינות, התחלתי להתאים את הוולגריות
המרוקאית שלי אל הבחורה העדינה ותכולת העיניים,"אני אני" היא
אמרה כמובן מאליו,"מי את?" היא המשיכה.

"את בבית שלי, ואת לא יודעת מי אני?" שאלתי ונעמדתי מולה בעוד
ישבה ועברה על אותם ערוצים בהם השארתי את חותמי כמה שניות קודם
לכן, "או הו, אני יודעת מי את, אבל את - את יודעת מי את?" ענתה
ותלשה בי זוג עיניים כים עמוק.

"אני יודעת מי אני, אני אני" אמרתי וניסיתי להתגבר על הכוח הלא
נראה שרצה למשוך אותי אליה.

"שקר" היא הכריזה בקול סמכותי. היא נעמדה בגבריות ודחפה אותי
לעבר כרית הספה, "אאיה" אמרתי בעוד אני נופלת, אני בודקת שכל
האיברים שלי במקום, תוקעת בה זוג עיניים חומות ורגילות ולפתע
מרגישה - פחות טובה ממנה, "את נורמלית?".

"אני נורמלית" אמרה והחלה להסתובב בבית "את נורמלית?", היא שוב
שיחקה עם המזגן.

"תעזבי את זה" אמרתי.
"עזבתי" היא התחילה להסתובב, "את נורמלית?"
"את באמת שואלת?"
"אני באמת שואלת" אמרה ברצינות.
"אני נורמלית"
"שקר" הכריזה שוב בגבריות.
"אני לא משקרת" אמרתי בהתגוננות, "תפסיקי, את לא מכירה אותי"
"בטח שאני מכירה אותך" שפתיה חשפו לי חיוך שהפסיק את זרימת הדם
בגוף שלי לכמה שניות, "את מכירה אותך?"

עיניי הצטמצמו, טיפות זיעה נחתו על מצחי, "הגוף שלך בוכה" היא
התקרבה אליי.
הבטתי למעלה את כיוון השלט של המזגן, מספר הטמ' הראה 31 מעלות,
רציתי לכוון אותו מחדש והיא עצרה אותי,"תני לו לבכות".
הבטתי בה כמו שמביטים במשהו שמתקלקל כמו שמביטים במישהו שמשתין
באמצע הכביש או על נעל שנמרחה בצואה של כלב, לא ידעתי מה היא
בדיוק, וזה לא מצא חן בעיניי.

הסטתי אותה מעליי וכיוונתי את המזגן.
"חבל"
"חבל חבל" אמרתי בזלזול, נעמדתי לפני הפתח של המזגן ונאנחתי
בהנאה.
"את מקררת את הנשמה שלך" אמרה ושמה את ידיה העדינות על שערי
הקצר. היה לה - לאישה המוזרה  שער ארוך, בלונדיני עד הטוסיק,
אסוף בצמה עדינה ומקסימה היא התנדנדה וריקדה על פי צעדיה והיה
נראה שהיא נהנית מצליל עקביה כמעט כמוני.

"את יכולה להוריד את הנעליים?" ביקשתי ממנה בלחישה.
"כשתורידי את הנעליים שלך, שלי יירדו" היא אמרה כאילו זה היה
ברור מההתחלה.
"מה?" שאלתי בתמיהה.
"שמעת אותי" היא אמרה, היא נצמדה לאיזה סרט בטלוויזיה.
חלצתי את נעלי הבית שלי, כלום לא קרה, לא היו ניצוצות ולא היה
אפילו קסם, אפשר לומר שהתאכזבתי.
"כואב לך הלב" היא הודיעה לי בעוד היא מסתכלת אל תוך עיניי .
"לא נכון" אמרתי לה בתוקפנות.
היא הורידה את החולצה הלבנה, הסטתי את עיניי מגופה, לא רציתי
להסתכל "תתלבשי, מה לעזאזל את עושה?"

"תסתכלי" היא אמרה בעדינות, הזזתי את הראש לכיוונה לאט לאט,
בעדינות ובלי חדות, נדהמתי.

עיניי נפערו לרווחה, בצד השמאלי של החזה דימם פצע פעור,  דימם
ודימם, זה לא הפריע לה במיוחד.
היא סבלה, ראו בעיניה הכחולות, מתחילת הפגישה ראיתי שעיניה
מתכווצות.

"הלב שלך פצוע, רואה?"
"הלב שלך פצוע!" אמרתי לה והקרבתי את פניי, חשבתי בראשי על
שאנחנו צריכות לנסוע לבית חולים בדחיפות.

"הלב שלי פצוע, הלב שלך פצוע" היא אמרה וחייכה.

הבנתי. לרגע אחד נאורו עיניי והבנתי סוף כל סוף למה היא
מתכוונת .

הסטתי את ראשי אל הרצפה ורגליה של האישה הבלונדינית היו יחפות
"איפה הנעליים שלך?" שאלתי בקול רועד, "הורדת את שלך, שלי
נעלמו ביחד עם שלך".
"שלי שם", אמרתי בעדינות.
"גם שלי" היא אמרה לי בלחש.
היא אמרה לי להסתכל על עצמי.
הורדתי את הראש מטה, בעדינות של ילד בן יום, גופי הערום נגלה
אליי. חולצתי נעלמה כאשר היא הורידה את חולצתה שלה.

"את אני?" שאלתי.

לפתע הדמיון ביני ובינה התבהר, עם כל שנייה שאני - אני התחלתי
להופיע באני-האחרת, האני-האחרת-אני, נעלמה.  

וכשלהביט בה נראה לי כמו מראה חלקה, לא נותרו לי אלא כמה שניות
בודדות והיא כבר לא הייתה.

רק קולה נשאר עומד בראשי, במוחי, על הקירות והספות, רק קולה
נשאר ואמר: "אין שלווה בחדר".