אני לא מצליח להרדם.
שוב.
המחשבות רצות לי כמו ערב רב בתחנת רכבת של יום ראשון.
כולן נדחפות בבת אחת לאותו מקום.
הגעתי שוב לנקודת התחלה.
שוב מתוסכל מעצמי.
מתוסכל ממנה.
וממורמר בלי כוחות למשוך את עצמי.
נאחז בתירוצים מגוחכים לחוסר הצלחות ומשלים עם המצב במקום
לשנות.
מתמכר לחומה ושמח שאני לא לבד בתיסכול.
מרגיש כמו חלון ראווה שמוצג ברחוב ראשי וכולם חולפים על פניי
מבלי להטות ראש אפילו לזווית העין.
אני יכול לצעוק ולהתפרע ואף לא יודע, לא שומע.

מת לשבור את הזכוכית כבר.
ולרוץ ולצעוק לכולם.

וכשכולם יתלהבו ,ארצה שיעזבו אותי בשקט.