אני לא בדיוק, איך אגדיר את זה, איש של אנשים אתה יודע...
ישר הצלחת לקרוא אותי, ביישנית אמרת, אדישה, אבל קצת התבלבלת.
כי בוא נגיד, די עצורה, ובמקרה שלך, אפילו קצת... צדקתי?
וזה תמיד מוזר, ומרגיש מלאכותי, ובכל זאת באתי. וישבתי.
והקשבתי. ולא מיהרתי. זה הרגיש תמים, הרגיש קטן מפעם, מאז,
(גם) כשלא ממש הכרנו
אז מה אתה אומר? אתה בחור רציני אתה...
חושב קדימה... האא? אתה בסדר גמור אתה, רק שאני אדע ש... אין
לחץ, לאט לאט, אבל יאללה, מתי נפגשים? ונפגשים... ונפגשים...
ואני בכלל, חושבת: "זה אפלטוני, זה נחמד, בסך הכל לא סיפור
גדול, איך לומר, בואו נראה מה גידלו הבניינים, הרי, עברו 20
שנה" ופתאום... פה על הספסל, ליד הבית, מדברים, וזה קטן, כמו
פעם.
והנה יד, על המותן בתוך המוסיקה, והעשן, מקווה שלא שמת לב
לניתור לצד השני, כן? כי מי המניאק הזר... ששם עליי יד אבל
אופס אין שם אף אחד זה בסך הכל אתה... מהצד השני...
ואיכשהו, ככה הבנתי, כנראה זה לא אפלטוני, ואני אחת כזו, שלא
יודעת לקרוא רמזים. כדי שלא אהיה מודאגת, זרקת לאוויר, רק
שתדעי, אני בחור רציני... בחור סופר רציני....
ואני מה אני בכלל, אני פה אפלטונית, ראית את זה, את כולך
תמימה, ולקחת את זה איתך, הלאה, מטעם הרצינות... לא? לא רצית
סתם פגישה על הספסל, בין הבניינים
ופתאום, אתה בכלל לא רציני, שלא נגיד "זורם", לא מתאים לך
עכשיו, מתחיל ללמוד, והרי, אנחנו בסך הכל ידידים, כן?
אז... שמרי על קשר, זה חשוב, את יודעת, זה כמו שאני... אומר
לחברים.
כי, שמעי ילדונת, אני רציני, אבל....
וואלה, בואי נשאר ידידים.
ארור תהיה, איך עבדת עליי. |
