- ה נ צ ח ה -


הייתה לי פעם משפחה, משפחה עניפה. בא צורר גרמני, שכמוהו צצים
ועולים מפעם לפעם "מנהיגים", חיות אדם, שבמקרה הטוב היו זקוקים
להסגר, והוא גרשם והשמידם באש, בירי וברעב.

הייתה לי משפחה, אשר לא זכיתי להכירה. דוד אחד, מנדל, נער בן
15, שהסתובב בכפרים, בקור ובשלגים והתחנן לפרוסת לחם ולקערת
מרק לשלושת אחיו הצעירים ממנו, כאשר הוא מונע מפיו אוכל, עד
אשר הלך וגווע מרעב. רק צילום שרד מדודי מנדל.

היו לי גם סבא וסבתא, גרוינם ושפרינצה (לבית נייוורט) פייט.
ואיזה געגועים תוקפים אדם, אשר לא זכה לראות את סבו וסבתו
מעולם? געגועים להחזיק בידה של הסבתא, לראות אותה בחגים יושבת
עם כולם ליד השולחן הערוך, לראות את פניה. איך נראתה הסבתא
שלי? אין צילום ואין זכר. הסבתא שלי נותרה עם פנים עלומות.
והסבא, איש דתי, כפי שהיו כל היהודים בעיירה רודניק, נגר
במקצועו, זאת גיליתי לא מזמן באתר ההנצחה של יד ושם, גם הוא לא
זכה להכיר את נכדיו. מת ברעב ובחולי בסיביר שברוסיה.

ככל שנברתי בהיסטוריה המשפחתית, גיליתי עוד ועוד בני משפחה.
אחות הסבא, אדל זומפ לבית פייט, מה שנותר ממנה הוא צילום
משפחתי טרום מלחמתי. כן, הדודה אדל נראית שם הדורה לצידו של
אביה, הרץ, ושני אחייניה הקטנים עומדים לצידו, אחייניה שלא
ידעו כי תוך מספר חודשים תאבד ילדותם התמימה והם יחלו במסע
בלהות שכמותו לא ידע העולם. אדל הדודה לא ידעה כי למעשה, זהו
אחד מביקוריה האחרונים בבית אביה. אדל נספתה ביחד עם בעלה יעקב
זומפ ובנם ביבורוב, פולין.

אביה, הרץ, בן פסח ומרים פייט ואשתו, רוזיה לבית טבעו, נספו אף
הם ביבורוב, פולין. רוזיה הייתה ידועה כאשה אשר הגיעה מארץ
אחרת והייתה אפופת מסתורין. לא ידענו בוודאות מהיכן הגיעה
רוזיה. משפחות ששמן טבע, התגוררו בעיקר בעיר סלוניקי שביוון.
האם רוזיה לבית טבעו היא בעצם מסלוניקי שביוון? אולי. אין את
מי לשאול.

כמה מבני משפחתו של הסבא רבא נפתלי הרץ, שנותרו להתגורר
בפולין, נספו וגם בנו הנוסף, משה והנכד נספו בשואה. למעט הבן,
גרשון פייט, הנכד, אלברט, שהינו בנו הנוסף של  משה,  ולמעט
הנכדים מרים, צבי ושושנה, אף אחד מבני המשפחה, אשר התגוררו
בפולין, לא שרד. מי שהיגר לארה"ב כמו בתו רחל ובתו שפרינצה
סופי, ניצלו משיני ההשמדה. לאחר המלחמה היגר בנו גרשון לארה"ב
ביחד עם אשתו, מתילדה ובתם, רוזי, והוא הדוד מאמריקה שלנו. הוא
ואשתו ניצלו  והצליחו להימלט משיני ההשמדה, ואנו זכינו מדי פעם
לחבילות מאמריקה, כמו כל עם ישראל שהיה לו דוד באמריקה. כמובן
שבכל ביקור של הדוד מאמריקה, גרשון, הייתה כל המשפחה, לבושה
במיטב מחלצותיה, מתייצבת בשדה התעופה הישן בלוד לקבל את פניו.
הדוד הזה היה מביא תמיד מתנות מדהימות. את טייפ הסלילים הראשון
הוא הביא וגם את הטרנזיסטור הראשון, בעטיפת עור כתומה. עד אז
היינו מצטופפים סביב הרדיו הגדול, כדי להקשיב לתכניות, ופתאום
היה את הרדיו הנייד.

גם אח היה לה לאדל, אח נוסף, פסח שמו, שעבר להתגורר בעיר
קטוביץ'. העיר קטוביץ' מזכירה בדרך כלל את ועידת קטוביץ'
משיעורי ההיסטוריה, אך בי מייד מעוררת אסוציאציה לגבי האיש פסח
פייט. גם מפסח פייט לא נותר זכר, אפילו צילום לא. הוא, אשתו
והבן יולק נספו בעיר קטוביץ', ממש באותו מקום שבו התקיימה
ועידת קטוביץ'. לארץ-ישראל הם כבר לא זכו להגיע.

והנה אני, במאה אחרת, זמנים אחרים, ישראל, שנת 2008, כותבת על
המשפחה העניפה שהייתה יכולה  להיות לי, והסיבה היא הנצחה.
להנציח שמות, להנציח את מה שקרה כאן. הנצחה היא מילת המפתח.
הנצחה למען בני המשפחה הקרובים, הדורות הבאים, שאולי יום אחד
יתעניינו וירצו להציץ כאן ולברר פרטים, ובעצם לכל מי
שמתעניין.

ולפינת האורחים שלי:

והפעם, מקדישה אחותי, אורלי גורן לבית לוי (מחברת הספר:"משיב
הרוח") את המונולוג הבא לזמר אריק איינשטיין, שאפשר לומר שהיה
בן בית אצלנו בדמות תקליטי ויניל השמורים אצלי עד היום הזה.

והרי המונולוג:


בודדים מאיתנו, שמעו אותו בשנים האחרונות בדיסק ששמים באוטו,
בחתונות (?),בר מצוות (?), או סתם לפני השינה עם ספר טוב.
מהן אם כן אותן איכויות, שכולנו מתאבלים על אובדנן?

אחותי, תבדל"א, היתה מאוד חולה בימים האחרונים (שפעת של חורף
שמבושש לבוא).אחותי, צמחונית אדוקה. כבר 30 שנה לא אכלה בשר.
היא אמרה לי:"אני מתגעגעת למרק עוף של אמא".

אז זהו,שאריק, הוא המרק עוף המנחם של אמא. הוא הסברס שאכלנו
כולנו בחוף הסלע בקיץ 1970, הוא לקפוץ אל הברזנט בשיעור גדנ"ע
(מישהו זוכר?), הוא תיק שכ"ל, הוא נעלי פלדיום, הוא ג'ינסים יד
שנייה בשוק הפשפשים, הוא "סמי בורקס" ביפו, הוא לקרוא ספרי
שירה עם החבר'ה בגיל 16, הוא "לרדת" לנואייבה ושארם (אם ההורים
מרשים), הוא לתלות פוסטרים של "להיטון" בחדר, הוא לגדל שיער
(כי ככה מתמרדים בני עשרה בשנות השישים שבעים), הוא להתאהב
בסתר במישהו/הי מהכיתה הגבוהה/נמוכה יותר, הוא בקבוקי חלב עם
מטבעות מחוץ לדלת, הוא דלתות בלי אף מנעול באף בית, הוא שכנים
שנכנסים ויוצאים מבלי לדפוק ושואלים:"יש לכם אולי כוס סוכר" ?
ואח"כ, נכנסים עם חלוק פרחוני, רולים בשיער, אבועגילה וחצי
עוגה.

אריק, הוא תמצית כל הדברים הטובים שאגר הזכרון התמים שלנו. הוא
הנכסים שצרובים בנשמתנו ואין להם זכות שיבה אל חיינו שבפאתי
שנת 2014. לא בתרבות של היום.

תרבות של זמרי קאזינו, עגילי יהלום ומרצדסים נוצצים. תרבות של
קניונים שיש בהם הכל ואין בהם כלום. תרבות של נשיאים בכלא, של
אנשים ממהרים תמיד, של משפחות מתפרקות, של כוחניות, רשע , פשע,
יוהרה ורברבנות.

תרבות "האני ואפסי ועוד"... שהרימה את ראשה המכוער גבוה מדי.
הפכה את אנשי המוסר והערכים הישנים למחתרת כמעט נרדפת.
אחותי, (שהבריאה בינתיים) צודקת. "אין כמו המרק עוף של אמא"
כשחולים ומרגישים לא טוב.

השירים, המודל והמסר האישי, הצניעות והכישרון האדיר. התרבות
במלוא עצמתה, האנושיות (שפעם לא הייתה מילה גסה), כל אלה, הם
"המרק עוף" של אמא שגם אני נורא מתגעגעת אליהם .(ואני בכלל לא
חולה עכשיו)

יהי זכרו של אריק ברוך!

נכתב היום, 27.11.13, ע"י אורלי גורן (לוי).


                            ה מ ל צ ה  על  ס פ ר

בימים אלו יוצא לאור ספרו של הרב והחזן  אברהם פדר ובו סיפורים
מעניינים על חגי ישראל, כפי שסופרו לו ע"י הטייס צחי.

הספר כתוב בשפה האנגלית  ומיועד לילדים ובני נוער בעיקר,

ובכלל לכל דיכפין.


פרטים נוספים בקישור דלהלן:

www.tzakiandhisholidaymiracles.weebly.com


ניתן להשיג את הספר אצל הוצאת הספרים: "גפן".

הוצאת הגפן
ת"ד 60
ראשון לציון 75100

טלפקס 03-9661898

http://www.ha-gefen.org.il/apage/16212.php

בברכת מועדים לשמחה ושנה טובה, שיבואו עלינו לטובה, ב"ה






                                  - על חלומות וחתונות-

חתונה. מייד כשהמילה הזו נשמעת או נזרקת בחלל האוויר, אם
בנסיעה באוטובוס ע"י נוסעת צעירה המספרת לחברתה על חתונתה
הקרובה או אם ע"י אם גאה שמספרת לחברתה כי בתה עומדת להתחתן
בקרוב, או בכל סיטואציה דומה, מייד כשנשמעת המילה "חתונה",
הנושא מעורר אסוציאציות ורודות של התחלות חדשות, עושר ואושר
לנצח.

מנקודת מבט של מי שהייתה פעם בת 16, אני מודה שהחלומות הכי
מתוקים של כל נערה, בעיקר בסביבות גיל ה- 16, הם להתחתן, בעיקר
כשיש לך אהבה גדולה, את צעירה ויפה, חולמת על אהבה לנצח ואושר
אינסופי, לי יהיו גם ילדים יפים, כי אני גם יפה (וכך הינך גם
כיום, או לפחות היית כזו עד לפני מספר שנים לא רב), מן הסתם,
הילדים חייבים להיוולד יפים, השאלה רק כמה. האהבה הראשונה שלך
- בחור צעיר שכל עתידו לפניו, העתיד נראה מובטח ווורוד. לך
תהיה חתונה עם שמלה הכי לבנה והכי מרשימה, החתן הכי יפה והכי
מוצלח.

לאט לאט, עם חלוף השנים, את מתחילה להיות יותר מציאותית. לא
כולם יפים ולא כולם מוצלחים. חלומות הם בעיקר ורודים, אבל רק
חלומות.

לאחר כך וכך שנים, האמא מתחילה ללחוץ: "איך זה שרק הבת שלי לא
מתחתנת?" ואני אומרת: "מה קרה? סוף העולם עדיין לא הגיע. זה לא
כל כך נורא."

ולילה אחד מגיעים חלומות מסוג אחר. את נרדמת לך בלילה בתקוה
לשינה עריבה במיוחד בלילה הזה, מחר צריכה להתעורר ליום חדש
ולעוד יום עבודה. אבל, ממש בלילה, צץ לו חלום, חלום מסוג
החלומות שאת או אתה מתעוררים ממנו מיוזעים, מלאי חלחלה
ואומרים: זה לא חלום, זה חלום בלהות.

ואצלי, לילה אחד, לפני שנים רבות, הופיע חלום מן הסוג הזה,
שהיה חוזר על עצמו בדיוק רב מדי תקופה כלשהי, חלום שמתעוררים
ממנו בבהלה. ומה בחלום? אני מתחתנת.  וביום החתונה המשפחה
מתכוננת לחתונה. מתלבשים יפה, חליפות, שמלות ובסביבות השעה שש
בערב, נכנסים כולם למכוניותיהם ומתחילים בנסיעה אל מקום
החתונה. החופה מתחילה, הרב עורך את הקידושין, אבל לחתן אין
פנים. לא יודעים מי החתן. הוא עומד שם אבל אין לו דמות. החופה
נערכת והקידושין נעשים וזהו...

ו...החגיגה מסתיימת... חוזרים הביתה, לבית שלי... אבל למה יש
תחושה של מאסר? למה התחושה כל כך קשה? אוי, מה עשיתי? לא רציתי
בכלל להתחתן עם האיש הזה, שעדיין אין לו פנים ולא דמות.
ואני... רק לברוח מפה. אבל איך בורחים? עכשיו צריכים לעבור
הליך מסוג ההפוך לחתונה. איזה עונש... אלוהים ישמרני...מה
עושים עכשיו?

ואז.... מתעוררת בבהלה מסיוט הבלהות הזה, כולי שטופת זיעה קרה,
מלווה בקוצר נשימה....

רגע, זה רק חלום...חלום בלהות, אבל רק חלום. ואז משתחרר האוויר
בבת-אחת, נושמת לרווחה. "איזו רווחה, זה רק חלום. איזה
אושר..." פתאום העול של לקום מהמיטה ולצאת לעוד יום עבודה,
נראה כאושר גדול.

כן, זה חלום שחוזר על עצמו בדיוק רב מדי פעם. אותם פרטים, אותו
חתן שאין לו פנים, אותו סיוט והאושר הגדול בסיומו לאחר
ההתעוררות.

תמיד תהיתי ביני לביני, מיהו החתן הזה שאין לו פנים?

לאחרונה, גיליתי מיהו אותו חתן.

יש שישאלו: "מה זאת אומרת? האיש הופיע לבסוף בחלום? אפשר היה
לראות אותו ואת דמותו בחלום האחרון?" והתשובה היא: "לא
ב-ל' רבתי." למעשה, על החתן הזה לא חלמתי אף פעם, לא בחלומות
הטובים ולא באחרים וככל הנראה, לחתן הזה לא היו פנים בחלומות
החתונה, כי פשוט הוא לא היה שייך לשם. פתאום נפלה עליי התובנה
כרעם ביום בהיר: אני יודעת מי האיש הזה והוא לא החתן הנכון.

ועל זה הייתה סבתי, מזל טוב, נוהגת לומר:

"adio santo. bar-minan, bar-minan..."

ומיהו אותו חתן? זהו סוד שנשאר ביני לביני. יש כאלו שיודעים את
הסוד ויש כאלו שאשאיר להם את האפשרות לנחש...  

ו... כל זה קרה באמת...


נכתב ביום 30.9.2008