אני מנסה להרגיש באותה צורה שהרגשתי פעם, אני מנסה לחוות עם כל
העוצמה את הרגע הזה, אני יודעת שאני נמצאת כאן, אני יודעת מה
שקורה בזה הרגע, אני לא מרגישה את הפחד המלווה לרגע המתהווה,
אין שם יותר את התגובה החיצונית של ההיסטריה התמידית. אין שם
את החוסר אונים של לא לדעת מה לעשות.
יש שם בפנים עמוק את הידיעה כיצד לפעול, פתאום יש שם בפנים
שלווה עמוקה, שחווה בצורה כל כך שונה את הכאן והעכשיו. פתאום
יש שם יכולת לראות את הרגע העכשוי בלי מיסוך בלי לתרגם אותו
לטלנובלה. פתאום יש שם יכולת אדירה להרגיש את האחר בכאבו, אבל
לא להכנס אל מתחת לעורו. לדעת להיות שם בשבילו ולא לשחק את
הכאב במקומו. פתאום אני מרגישה שאני במקום אחר. שהתפתחתי,
שאיבדתי חלק ממני, שגדלתי.
והחלק שהלך פינה מקום לחלק אחר בתוכי, לחלק חם ואוהב אמיתי,
שיכול להיות לחוץ כשלאחר קוראת תאונה, אבל עדיין להיות בשליטה
ושלווה ורוגע שיכולים לתת מענה, ובטחון שהכול יהיה בסדר.
ובתוכי בפנים אין את הגעשים והרעשים שהיו תמיד. אין ריאקציה
ותגובה לסביבה לפי מה שפעם ידעתי או הייתה לי אמונה שכך צריך
להגיב. פתאום יש כאן משהו אחר.
משהו עמוק יותר. משהו בוגר. ממקומות אחרים.
פתאום אני לא שחקנית בטלנובלה, פתאום אני התסריטאית והבימאית.