משי מפחדת מהחושך. היא לא תעז לעולם ללכת מהבית של עמית חזרה
אל ביתה לאחר שהשמש שוקעת. היא מרגישה נרדפת, בכל צללית וצל
היא רואה דבר מה. עיני חתול מהבהבות מרחוק מרעידות את ידיה
הקטנות. אבל היא חייבת ללכת בחושך הערב, היא לא הצליחה להשיג
את הוריה בטלפון, ואין אצל עמית אף אחד שיכול להסיעה לביתה.
אין לה ברירה אלא ללכת את חמש מאות המטרים הללו. היא ניסתה
לעכב את היציאה לדרך כמה שיותר, בתקווה שאולי פתאום הוריה
יצלצלו וייקחו אותה. אך כבר נהיה מאוחר, היא לבשה את אפודתה,
נעלה את מגפיה החדשים ויצאה מהבית.

הצעד הראשון הוא הכי קשה, היא מלמלה לעצמה בעודה דורכת מחוץ
לסף הדלת, בתקווה שהצעדים הבאים יהיו קלים יותר. הם לא. ההליכה
בחושך עבור משי, הרגישה כיציאה לקרב שאין בו סיכוי. זיעה קרה,
עור ברווז, חנק בגרון ודופק מואץ. היא ניסתה להביט רק לכיוון
מטה, לא לצדדים. לעיתים היא הישרה מבט, חילקה את הדרך למקטעים
כדי להרגיש התקדמות. מכונית האיצה פתאום ברחוב, משי נעמדה דום.
כאילו מתחבאת בצילה של עצמה, המכונית התקדמה ונעלמה באופק. משי
המשיכה בדרכה.

הפחד, לפחות עבור משי, הוא לא רק מצבע החשיכה, או מהקולות.
הפחד הוא גם מהדברים שהחשיכה מעלה לתודעה, פחד מוליד פחד גדול
יותר. כשמפחיד למשי, היא מדמיינת דברים שלא חשבה שיש לה יכולת
לדמיין. דברים שאם הייתה חושבת עליהם באור, הייתה מזועזעת
מעצמה, אך בחושך נראו הגיוניים. היא דמיינה שודד, הפורץ לבית
משפחה, עובר מחדר לחדר בשקט מופתי, רוצח בן משפחה אחר בן
משפחה. היא דמיינה גנן, ששכרו את שירותיו זוג עשירים עם גינה
ענקית מלאה עצי פרי גבוהים. הם שילמו לו כסף רב על טיפול
בגינה, הוא התקרב לעצים המרהיבים, הוא נצנצו עוד מרחוק
באדמדמותם. אך לא פרחים או פירות גדלו מהם, אלא גופות של
גננים, על כל ענף. משי עצמה את עיניה בחוזקה והתנערה מהדימוי
המבעית.

הדרך לא נגמרת, משי עברה רק מחציתה. היא חשבה לרוץ, כדי להעביר
את הדרך מהר יותר. היא החלה בהליכה מהירה. אך רעש הצעדים
המהירים שהשמיעה נתנו למשי תחושה שעוקבים אחריה. היא לא הביטה
אחורה חמת הפחד ששיתק את צווארה. היא רק הגבירה את המהירות,
ובראשה גם הרודף הגביר מהירותו. וכך מהר מאוד מצאה עצמה משי
בורחת, אך איש לא רדף אותה. היא ברחה מהר ככל האפשר, מנשפת
בכבדות. היא כבר קרבה לשער ביתה. רק עוד קצת. הנה, יש אורות
חזקים, הם ממש ליד הבית, החושך נגמר.

אך בהגיעה אל ביתה, הבינה משי את האירוניה שבדבר. היא ברחה אל
הכיוון הלא נכון. שכן, בביתה ציפה הנושא שעתיד לרדוף אותה כל
חייה. מתוך האורות החזקים באדום וכחול, שהרגיעו אותה כל כך
קודם לכן, יצאו שני לובשי מדים. את לבד מעכשיו ילדה. אל תלכי
בחושך.


הס, ילדתי, ילדתי רק הקשיבי

קול ציפורים יעירך משנתך

הס נא בתי, קדימה הביטי

הרוח תמיד תנשוף בעורפך

הס, ילדתי, עלי והצליחי

אך אל תזכרי פצעי ילדותך