המת לחש לי בלילה:
ארוז כל חפצייך,
וספור חובותייך.

בבית הקברות טייל,
לאחר שפרץ כובד המצבה,
צחק וגיחך למשמע
חרחור ובכי.

הפרח הציץ בין הרגבים
שורשו של עצמות מתפוררות.
כבר חודש עבר,
והמת עדיין חי.

אחי הצעיר אמר:
ההלוויה היא רק נס האבל
כי המת עדיין חי.

אמרתי למת:
אינך מת?

וחיפש וחיפש - בורר מה
נשאר ממנו ומה הורד תחת העפר.
וצחק: "אני אותו הדבר?"

האלמנה קטפה הפרח
וריחו מרנין כזיכרון הבן.
וצבעו - לבן ובוהק וכמל.

אחי הצעיר,
מות תמות
כי אין חיים במוות.