בעבעתי. זה כל מה שאני יודעת לעשות.
דקות ושניות רצו במהירויות משתנות בעיניי רוחי. כל היום הזה-
הם להם ולי? מה לי ולעצמי? מוסר כפול. וצביעות. ואמפתיה- חלקה
אפתיה. מי יותר מטורף?

אני מי שאני. נעים מאוד עולם.
אני מרוויחה בממוצע 70 אגורות על כל שקל שגבר מרוויח, גם לי
יהיו 2.4 ילדים, בית בישוב קהילתי, אני הלכתי לתנועת נוער- בטח
גם הנינים שלי ילכו. וכל אותם אנשים בעלי אותן פנים, אני לא
אזכור אותם- גם אתם לא. איך אמרו? החול יזכור. החול, והאבנים,
ואולי גם הילדים שלהם.

לכולם קראתי צ'ן.
כולם היו עבדיי.

30 סנט. 30 גבות, 30 עיניים- כולם אותו דבר. פעם היה צ'ן מספר
1, צ'ן מספר 135793... היום כולם ברקוד. מצפצפים בקופת הסופר.
לקנות גלידה, בקבוק שתייה קלה או חופש? אני אקח ספרדי כפול
בבקשה- בלי עגבניות!

הדברים שלי קטועים- כמו מיליארד צ'נים ששם משפחתם שמור לחול.
זו שפה בינארית; כל העולם אחדות ואפסים. פעם קראו לזה גזענות,
קולוניאליזם, קפיטליזם, אולי אפילו נאציזם. היום קוראים לזה
"made in".
אנשים הם כמו מנה חמה שבתוך שלוש דקות נגמרת- מי יזכור אותם?
פועל הוא פועל הוא פועל הוא צ'ן הוא...
אה, ותגדילי לי את הצ'יפס! לענק- להר צ'יפס ענקי! הרים של
סנטים, של אנשים, של מנות חמות.
זו שפה של נקודות וקווים שמיליונים ידעו לצעוק לשיר ולדבר- אבל
בסוף בסוף- כולנו ראינו את האולימפיאדה.

אין על מייקל פלפס.