מישהו היה פה קודם ותיאר:
"אין ספור שבילים ויציאה / רושם בתוך יומן מסע".
אבל יש פה רק שביל אחד ולא הייתה שום יציאה.
כל מי שעבר בשביל עדיין שם היום, כשם חקוק על אבן.
כלחישה רפה בין העצים שמספרת סיפורים שהאדמה כיסתה עם הזמן.
ואיך אפשר להיזכר כשלא נותר דבר שיעיד על אותן זוועות? כשהאדמה
שותקת, העצים שותקים, וכל הטבע מסביב נדמה כמשתף פעולה עם
הרוצחים בניסיונותיהם להסתיר את הפשעים.
ואיך אפשר לחשוב 'שואה' אל מול יופי שכזה?
יערות שנמתחים עד אינסוף ורוח קסומה שנושבת בצמרות העצים,
מלווה בצלילי פעמונים.
היופי של פולין הוא של ניתוח פלסטי שאת הצלקות ממנו אנחנו
נושאים.
עצים, עצים, עצים, אדמה.
הכל כל כך פסטורלי.
לא נתפס.
(מסע לפולין, מחזור מ"ד, בי"ס שער הנגב, מרץ 2007) |