"אני כותבת סיפורים למגירה, אינני משתפת בכך אנשים, במה זה
יעזור? רחמים אף פעם לא הועילו לאיש"
"את צודקת, יקירה, אך לי זה יעזור, אוכל ממש לקרוא אותך וכך
להבין יותר" אמר והחל לדפדף בגיליון שנראה היה שאמא שלחה אליו,
ההיסטוריה שלי עם מטפלים אחרים.
"תראה, ד"ר אריאל היקר", הייתי חייבת להשתמש במילה הזו, "אני
לא עוד אחת מהמטופלים שלך, ששוכבת על הספה כמו שרואים בסרטים,
בוכה ושופכת את לבה מולך, את זה אני יכולה לעשות גם לבד או
להוציא הכל מול דף נייר, כנראה היו לך הרבה מטופלות שכתוצאה
מאובדן החלו להזיק לנפשן, נכנסו לדיכאון קשה ומצאו את עצמן
יושבות מולך, מברירה או מחוסר ברירה, וכל מילה שיוצאת מהפה
שלהן נכתבת ומקבלת ניתוח מא' עד ת'.." עצרתי כדי להחזיר לעצמי
את הנשימה.
"שלומית, אני פה בשבילך, כמו חבר טוב, אין לי פה ספר הוראות,
אני כאן כדי להקשיב ואך ורק להקשיב למילותייך, לתת עצה טובה או
עצה גרועה, את תחליטי".
התחלתי לאבד סבלנות, אף פעם לא האמנתי בעבודתם של הפסיכולוגים,
תמיד דמיינתי אותם יושבים מול המטופלים, עושים את עצמם
מתעניינים וכותבים לעצמם רשומות כשבעצם, זו רשימת הקניות או
איזה תשבץ מסובך.
"אני לא בעייתית, זו החברה חושבת שאני בעייתית" אמרתי בחמיצות
פנים.
"והאנורקסיה? היא לא ביטוי למצב נפשי?"  "לא".
"דיפרסיה קשה וניסיון להתאבדות, דברים אלה לא נראים לך?"
"ד"ר! בוא לא נכנס לכל זה, ורק שתדע, אני יותר מדיי פחדנית
מכדי להרוג את עצמי, באותו יום שאמא מצאה כדורים בחדרי, היא
כ"כ נבהלה שאפילו לא בדקה אם אני ישנה או מתה, אלא ישר הזמינה
אמבולנס והעניינים התגלגלו. הרגשתי מיואשת באותו יום, חשבתי על
זה, הבאתי את הכדורים לחדר אבל בסוף לא קרה כלום, מאומה!"
אמרתי והתעוררו אצלי רגשות שלא הייתי מודעת לקיומם.
"שלומית, במה אמא עוסקת?" שאל לאחר שכתב במחברתו דברים רבים,
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לקרוא את זה.
"אמא עובדת במשרד גדול לעורכי דין, היא מאד עסוקה ויש לה
לקוחות מפה ועד הודעה חדשה, אתה יודע... היא גם סוג של
פסיכולוג עם כל הבעיות של האנשים האלה" אמרתי מגחכת.
"כן, הבעיות שלהם הם בעיות נפשיות-כספיות, דגש יותר על כספיות,
והבעיות של המטופלים שלי הם יותר נפשיות-פיזיות בלבד" ניסה
להסביר והניד את ראשו מייד, כמו התעורר מחלום "אבל זה לא חשוב,
בואי נדבר עלייך, בת כמה את?"