מוזר שגם בחלום את מעירה אותי ואני מתלוננת" אמרתי חצי
רצינית, חצי צוחקת.
"את זוכרת מה יש לך היום נכון?", שאלה אמא בעיניים מהססות.
"לא. מה יש לי היום?" שאלתי בתמיהה.
"היום את הולכת לפסיכולוג שדיברתי איתו אתמול, ד"ר אריאל,
זוכרת?"
"אמא חשבתי שדיברנו על זה וירדת מהנושא, אני לא מוכנה ללכת
לדבר עם אדם שלא מכיר אותי, שחושב שהוא מכיר סימפטומים ושאולי
בסוף ישלח אותי לפסיכיאטר לקחת כדורים" אמרתי והרגשתי את קולי
מעלה טון.
"שלומיתי, מתוקה שלי, אנורקסיה..דיכאון וניסיון ל.." קטעתי את
אמא בדיוק באמצע, "את מבינה אמא? זה מה שהפסיכולוג יעשה, הוא
יסתכל עליי וישפוט אותי כאנורקסית-בולמית, בעלת נטיות דיכאון
והתאבדות, ילדה מוזרה עם פנים שמראות ניצנים של מחלה קשה. הוא
לא יכיר אותי כשלומית זינגר".
זה לא עזר, כל ניסיונות השכנוע שלי לא עזרו, היא הפעילה עליי
את טכניקת ההורים, שכללה הרבה האשמות ומצפון שכבר לא יכל לקחת
על עצמו יותר.
החלטתי ללכת, לד"ר אריאל "מבין משהו בחיים" חנן, להגיד לו שאני
לא רוצה להיות שם, ושיחסוך מעצמו את הטרחה וייקח מקרה אחר לטפל
בו, לא שאני מקרה אבוד, אבל גם ככה אני יכולה לטפל בעצמי.
קמתי מהמיטה, הרחתי את ריח הטיגון ורצתי לשירותים להקיא,
ניסיתי להסתיר את זה טוב, כדי לא לעורר את תשומת לבה של אמא.
יש לי עדיין בעיה קשה עם אוכל למרות שאתמול הצלחתי להכניס
פרוסה שלמה לבטן, היו לי כאבים נוראיים אך זה עבר במשך הלילה.
השעה כבר 8 בבוקר, הפגישה עם הפסיכולוג ב9, אמא באמת וויתרה לי
על יום לימודים בשביל זה, לא בגלל שבריאות הנפש שלי יותר חשובה
אלא בגלל שלד"ר אריאל יש יותר מדיי מטופלים בשעות אחר הצהריים.